The Transscalar Architecture of Covid19, עבודתם בת ה-14 דקות של האדריכל, המבקר והאוצר אנדרס חאקה (Jaque) עם התאורתיקן והאוצר איוואן לופס מונוארה (Munuera) עשויה מאות דימויים וסרטונים קצרים שנאספו בקפידה מפרסומי עיתונות ומצלמי שטח עצמאיים בכל העולם עם עליית הגל הראשון של הקורונה מחוץ לסין: הדמיות מחשב של פעולתו המולקולרית של הוירוס, שיקופי ריאות, ארונות קירור במעבדות מחקר, צילומי גוף, מדידות גוף, אניות תענוגות שאינן מורשות לשוב אל החוף; הפסקות צהריים של עובדי רפואה מותשים, מסכות מכל סוג, חליפות הגנה, מבני תת-לחץ מאולתרים, מיטות סדורות במרחקים שווים באולמות ספורט ריקים, באולמות תרבות, באוהלים זמניים; שירת מרפסות, הפגנות מבוקרות, חלוקת תרופות ומזון, תורים שקטים, נאומים, עצרות, הלוויות ללא קהל; סגירת שערים, פתיחת גבולות, פלישת בעלי-חיים אל הערים, מדדים אדומים בבורסות, צניחת מפלס הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה, שינוי במבנה במולקולרי של הנגיף. דימוי אחר דימוי, בקצב קבוע, על רקע שחור ומוזיקה בפולסים מונוטוניים, מתגבש והולך המעקב של השניים אחר "האופן בו התפשטות הוירוס והתגובות אליו מגולמים במרחב...אדריכלות חוצת-קני מידה כמדיום של פיקוח חברתי, אי-שוויון ואלימות סביבתית...[המתבטאים] בחלוקות טריטוריאליות, גיאומטריות ישנות וחדשות של קולוניאליזם ומצבי הגירה...כמו גם של חדשנות, מחויבות וצורות מתהוות של קיום משותף".
 

The Transscalar Architecture of Covid19 נערכה עבור אירועי יום כדור הארץ ב-22 באפריל השנה, בעצם עלייתה של הקורונה בעולם, והוצגה תחת סימפוזיון וירטואלי משותף לאתר העיצוב והאדריכלות DEZEEN ולפלטפורמת הפרשנות והביקורת החדשה The World Around יחד עם פייסבוק העולמית. הסימפוזיון אורגן ונאצר תחת כותרת משולשת – ReThink-ReImagine-ReCreate  - ועל אף שעבותם של חאקה ומונוארה שויכה אל החלק השלישי בסימפוזיון, במבט מרוחק יותר היא מתגלה כאפראטוס של האירוע כולו - דימוי אחר דימוי, בקצב קבוע, כמו אדוות במים ממנוע של ספינה עומדת, כמו גריד של 2 מטר על 2 מטר, כמו מכונת הנשמה, כמו סטוריז באינסטגרם: היא הולכת ומתבהרת כמוכנת חזרתיות, כשורש המכושף של ה- RE; עקרון החזרה, השיבה, האתחול, השניות, המפנה, ההתנגדות, ההתחלה מחדש. מילון אוקספורד כותב ש"אין אפשרות להתחקות אחר כלל הצורות הנובעות מה-RE...באופן מעשי זהו מספר אינסופי". 14 הדקות הסופיות של הדימויים המתחלפים הן, אם כך, מטונימיה לאינסוף (ואמנם, המוזיקה ברקע היא עיבוד של חורחה לופז קונדה לקטע מאלבומה של קלאריס ינסן "The Experience of Repetition As Death"), אך מעבר לכך הן גילום של עצם ההתחלפות, של ההתגלגלות הלוך ושוב בין קצוות-לכאורה: החזרתיות של מכונות ההנשמה מול האקספוננציאליות של צורות ההדבקה, הניבוי של תנועת חולים במרחב מול הסטטיסטיות של תפוצת דימויי המגפה ברשתות, תהליך הביקורת הסדור בכניסה למרחבים מוגנים מול בו-הזמניות של אינספור גבולות פעילים בגוף, במוסדות, במדינות ובטבע. על-אף ש- 14 הדקות מתחילות בקנה-מידה מולקולרי שהולך וגדל בהדרגה אל קנה-מידה גלובאלי כפי שאנו רגילים לארגן דברים בעולם, חאקה ומונוארה מצליחים להפנות את תשומת הלב אל חוסר השליטה שלנו על עצם התנועה בין קני-המידה, בין סדרי הגודל של הפרשנות ומתן המשמעות, ואל העובדה שסוכני התנועה הזו כבר אינם, ואולי מעולם לא היו, רק בני-אדם. השורש המכושף של ה-RE מתגלה כתנועה ללא נקודות-של-ביקורת (check-points\critique oints), בין סדרי גודל, ללא פרוטוקול בהיר של בחינה, ואשר בני-האדם מצויים בה שווי משקל יחד עם שאר הדברים ולעיתים לוירוס אחד יש בה השפעה רבה יותר מלכל השאר. את העדות המרחבית-חומרית של אותה תנועה משותפת-כוללת, הם מכנים בשם המוזר "ארכיטקטורה".

​