קול הדממה

ד"ר אריאל הירשפלד


מתוך פנים-רבעון לתרבות חברה וחינוך , 2004, גיליון 28
 

 

ירושלים איננה דבר אלא מקומו של הדבר. חלל וכיוון. והיא רוח היודעת וזוכרת היטב את תולדות העם הנמשך מסיפור העקדה. והיא שותקת.

כשאתה עולה לירושלים, ממערב או ממזרח, כבר ממרחק רב אתה חש היטב בכוח המושך אותך אליה. הרבה לפני שאתה רואה אותה, בשער הגיא או בכניסה אל מעלה יריחו, נדמה שקורים לא נראים נוספים לך ולמכוניתךָ ולוקחים אתכם אליה. כמו חללית החודרת אל האטמוספירה ופתאום חלים עליה כוחות הכבידה  וצפיפות האוויר, כך מי שחודר אל הספירה של ירושלים חל בו משהו, אלא שהוא הפוך לכבידה וצפיפות: חלים בו עילוי וקלות. איזו דריכות וציפייה נוספות לו וצלילות פתאומית מקיפה אותו, אוויר קל ורענן ומלא אור (ובאמת, למעט כמה ימי חמסין בשנה, שבהם מעיק האוויר שבירושלים יותר מבכל מקום אחר בארץ, האוויר של ירושלים צלול וטוב וקריר. לדעתי ולדעת לא מעט  מבין מכריה של ירושלים, הוא הטוב בעולם). וכשהיא מתגלה פתאום, תמיד פתאום, משהו מקיש בך כאומר "הנה היא", כלומר: הנה הדבר עצמו, ירושלים, המקור לכל הסיפורים, סיבתם ותכליתם של כל המסעות.


אבל כשאתה מתקרב ונוגע בה, גם ממזרח וגם ממערב ומכל שאר רוחות השמים, פג פתאום הקסם ושתיקה מקיפה אותך: אתה נכנס לעיר רגילה, צפופה וסואנת, ואין בה דבר מן הכוח השואב ההוא וגם צלילות האוויר נסתרת כמעט. כאילו בבת-אחת התקרבת קרוב מדי ובבת אחת קטנתָ מאוד ואתה רומש עליה ובתוכה ככל שאר האנשים, ובבת אחת היא אדישה לחלוטין לקיומךָ ומפנה אליךָ רק דברים פשוטים וארציים, מעשי ידי אדם - רחובות, בתים, חומות, כמה בתי תפילה של הדתות המונותיאיסטיות. אפילו הכותל המערבי, אפילו מסגד כיפת הסלע, אפילו מדרון הקברים של הר הזיתים, אפילו החומות השגיאות שמולו, על אף עתיקותן הרבה, אינם מבקיעים את השתיקה הזאת של ירושלים, ואינם מוחשים כאילו בהם ובאמצעותם היא יודעת משהו עליךָ ועל היותךָ. לא כלום. היא כאן והיא דוממת לחלוטין. היא אינה מתה או ישנה. היא ערה ונוכחת מאוד. היא מתבוננת מן ההרים ומן השמים, אבל היא אינה מגולמת במה שבנו האנשים בגללה, למענה, בפניה ומפניה.
 

האבן הירושלמית, ובעקבותיה האבן המשמשת לבניין הבתים, האבן שגילומה הסמלי הוא הקיר והחומה, היתה ועודנה אחד הסמלים האהובים ביותר בדיבור על עיר. לאה גולדברג, באחד משיריה הנוקבים ביותר, "בהרי ירושלים", רואה בנוף הירושלמי "שממה רגומת אבנים", שבה האבן מגלמת את העתיקות הכבירה של הנוף הזה. עתיקותה של ירושלים אינה נודפת כאן הוד או יופי אלא רצון-חיים אטום, בהמי, כזה של הנוטים למות, שאין בו עוד כל ערך וכוונה –


"הוי, מה רב חפץ החיים
של הנוטים למות.
מה נוראה התשוקה
ומה ריקה –
להיות, להיות
 עוד שנה, עוד שנה,
עוד דור, דורותיים, שלושה,
עוד נצח אחד".
אבל טועה מי שיראה בחזות האבנים הזאת של לאה גולדברג את כל

משמעותה של העיר. בסוף השיר עולה רוחה של ירושלים מכיוון אחר:
"איכה תוכל ציפור יחידה
לשאת את כל השמים
על כנפיים רפות
מעל לשממה?
הם גדולים וכחולים,
מוטלים על כנפיה
הם עומדים בכוח מזמורה".


רק צורתה של המלה "איך" - "איכה" המיוחדת לקינה הגדולה על ירושלים - מגלה היכן נמצאת הנפש החיה, האנושית והשוקקת בעולמה של המשוררת: הציפור, שליחתה של ה"אני" האשה, האוהבת, שחל בה חורבן שהחריב את תודעתה וזיכרונה, היא הדומה לעיר והיא הנושאת את זכרון הפסוק שממגילת איכה. המשוררת, בשיר הזה, הופכת לירושלמית. לא מפני שהיא מזדהה עם הנצח האבני של המקום, אלא מפני שהיא חשה את ממד החורבן שבו, את מכת הכאב האצורה בזיכרונו, ואת האיכות הנשית הברורה של ציון המואנשת, היא ש"ישבה בדד", היא שהיתה "רבתי בגויים".


החומה, הכותל והאבן הפכו גם, כמובן, לאחד הסמלים החבוטים והבנאליים ביותר בדיבור על העיר. המאפיין את הציטוט הבנאלי של הסמל הוא, כרגיל, שקריותו של הציטוט, כמו השימוש הסחטני שעושים עדה ורם כרמי, אדריכלי בית המשפט העליון הישראלי, בכניסה לבית המשפט, המקושטת בקיר אבנים ענק ה"רומז" לכותל המערבי. מה הקשר בין הכותל לבין היכל החוק והצדק הישראלי? האם ההיכל ושופטיו באו לרשת את מקומו של המקדש שחרב? האם החוק הישראלי הוא קדוש ואלוהי? האם הוא טוען לאיזו ירושה ונחלה בזיקה למורשת הרוח של האתר הקדמון, הקדוש? או שמא הוא מביע חשש שהבא אל בית המשפט דומה למי שמדבר אל הקיר? ואולי, אולי גרוע מכל זה: הכותל שבבית המשפט הוא ציטטה, קישוט חכמני של מבנה ברוח הפוסט-מודרניזם; "דימוי" דק העשוי אבן מנוסרת כמו פראית, "אלמנטרית"...


אבל לא תמיד ולא בכל מקום מייצגת האבן הירושלמית שימוש כה מניפולטיבי ורטורי בסמליותה. ברוב המקרים היא מייצגת זיקה תמימה ופשוטה יותר למסורת הבנייה באבן המקומית ורישומה של הזיקה הזאת על ירושלים הארצית, החדשה והישנה, יצר בוודאי אחד המראות האורבניים המלבבים ביותר בישראל:  האזור שמגאולה, דרך רחביה עד בית וגן במערב, ועד תלפיות בדרום, העשוי כידוע שכונות-שכונות, העשויות רקמת-חיים פנימית שאינה תלויה רק ב"עיר". זו הסיבה לאיכות הכפרית כמעט של השכונות האלה. והאבן הקנתה להן איכות ארכאית מעט ותרמה הרבה לצורה המיוחדת, היפה, של התיישנותן ולנוכחות המוחשית מאוד של העצים והשיחים בתוכן. מהותה ה"שכונתית" של ירושלים היא האחראית לכך שגם ברחוב ראשי כמו רחוב המלך ג'ורג', או הרב ברלין, תראה כיכרות לחם ישנות רטובות, שהתושבים מניחים על המדרכה כאוכל לציפורים, והציפורים נאספות בשקיקה ואיש אינו מסלקן. גם ברחוב עזה ובעמק רפאים יש מכולות. אנשי ירושלים קונים חלב ולחם "אצל חיים" או "אצל אלפנדרי", לא פחות מאשר בסופרמרקטים. ברחוב יפו ובדרך בית לחם מבצבצות רקפות בכל חורף מבין אבני הגדרות, כי גדרות האבן הופכות לגן טבעי קטן לאחר פחות משנות דור אחד.


האבן הירושלמית מסנוורת מאוד בשעות הצהריים, שבהן ניתך האור העז של השמים הנקיים וחורך כל מבט המעז להתרומם אליהם, אבל בין ערביים מתחולל באוויר הירושלמי אחד המחזות המפעימים ביותר שעיר ממשית יכולה לזמן לבני אדם: כשהשמש נוטה אל מעבר לשיפוע מסוים, עדיין גבוה, אבל הוא כבר אינו בגדר "צהריים", נחלש פתאום מפל הסנוורים ונאספות ממנו הקרניים הלבנות, העוינות, ומתגלות בו קרניים אחרות, סגולות. בתחילה אין זה יותר מדוק אפרסקי שרוב האנשים אינם רואים כלל, אבל לקראת בין-ערביים מזדהר בו הסגול עד שאין מקום לדו-משמעות. על הבתים שפוך צבע-רקפות עז ויפה עד אין שיעור והשמים מסגילים כאיזו קטיפה המשוכה עד אינסוף, והשקיפות הגמורה של האוויר גורמת לך לחוש כאילו אתה נוגע בקטיפה הזאת בפועל ממש. לכך בוודאי התכוון עגנון כשכתב: "נתגלתה לפניו פתאום חומת ירושלים, שזורה באש אדומה, קלועה בזהב, מוקפת עננים אפורים פתוכים בעננים כחולים, שחורצים וחורתין בה צורות בזהב ירוק בכסף נבחר בנחושת קלל בבדיל סגול" ("תמול שלשום").


בעיר שטוחה האדם נוטה לשכוח את קיומם של השמים. בעיר הררית, כל הליכה, אפילו זו הקצרה ביותר, מזכירה לו את השמים שעליו, כל נקודה פותחת משהו מן הגבוה, או סוגרת. שמיה של ירושלים נוכחים מאוד. לאו דווקא כנוכחות אלוהית, אלא כנוכחות חושית פעילה. אין תמונה ואין זיכרון של ירושלים שלא יכילו את הכחול הגדול העומד עליה. האוויר הצלול שלה, שכולו רפאות בערבי הקיץ והוא קר וחריף בימי החורף, מוחש כנוכחות השמים בתוכה וכנגיעה בירושלים עצמה. היא האוויר הגדול, החי והשותק, החושב מעליה מאז ומעולם.
 

  • Instagram - Black Circle
  • Facebook - Black Circle