פרו ג'רוזלם | האגודה שעיצבה את העיר

הדר פורת ואלכסנדרה טופז


 

רבים לא שמעו על פועלה של "האגודה למען ירושלים", שבלעדיה ירושלים לא הייתה נראית כפי שאנו מכירים אותה היום. האגודה הוקמה בספטמבר 1918 מיד עם כיבוש הבריטים את העיר, ופעלה כשש שנים בלבד בראשותו של רונלד סטורס - המושל הבריטי הראשון של ירושלים. בזמן קצוב זה הגדירה לראשונה את דמותה החזותית של העיר, תוך יצירת מתווה שימור עירוני וחזון עיצובי שנוכח באופן בו אנו חווים את העיר עד היום. האגודה כינסה תחת קורת גג אחת את נציגי כל הדתות בעיר, מתכננים, אמנים, פקידי ממשל ואזרחים על מנת לקבל החלטות מעשיות על אופייה החזותי של עירם. בכתביו תיאר סטורס את המניע לכינוסה:

"מאחורי ההקמה של האגודה למען ירושלים עומד רעיון נשגב. יותר מכול זקוקה העיר הקדושה לאחדות. היא מבקשת שולחן עגול, שסביבו יועדו בני כל הגזעים והדתות, ישכחו לרגע את עצמם ואת מריבותיהם הקטנות ויחשבו אך ורק על העיר הקדושה ועל משמעותה לאנושות כולה."[1]

מניפסט האגודה נכתב ברחובות העיר, באמצעות הפעולות הרבות שעשתה בקני מידה שונים, החל משלט הרחוב המעוטר ועד תכנית המתאר הכוללנית. דרך סדרת פעולות עיצוביות ותכנוניות יצרה האגודה תפיסה חזותית ירושלמית הנוכחת עד ימינו. חזות העיר הותאמה לחזון המדומיין של האגודה, שהורכב לעתים מייבוא של רעיונות זרים ולעתים מהתבוננות על המרחב המקומי הקיים.

 

פעילותה סוכמה בספר בן שני כרכים שיצא בשנת 1921 בעריכת צ'ארלס רוברט אשבי, שהיה אדריכל ומעצב בריטי ואחד ממובילי תנועת "הארטס אנד קראפטס" (Arts and Crafts), ואומץ על ידי סטורס כאדריכל הבית של האגודה. אשבי, תחת ידו הנוקשה של סטורס, פעל לחידוש המלאכות המסורתיות המקומיות, ייעץ בענייני תכנון העיר והתווה מספר תכניות עירוניות שמומשו ונשתמרו בעיר עד היום.  הספר מהווה תיעוד יחיד כמעט מפועלה הרווי של האגודה ומכיל פירוט רעיוני, כלכלי ועיצובי שלה ומאפשר לרבים לגלות את ההיקף הנרחב לתרומתה בגיבוש דמותה של ירושלים והבניית המסורת והמורשת שלה. 

 

התערוכה "פרו ג'רוזלם - 100 שנים של שימור" התקיימה ביוני 2018 במסגרת שבוע העיצוב של ירושלים, בבית הנסן בעיר בשיתוף עם צוות מדיניות השימור של עיריית ירושלים. עם ציון 100 שנים ליסודה של "האגודה למען ירושלים", יצאנו לבחון מה ניתן ללמוד מפעילותה. חוסר ההכרות של רבים עם האגודה אל מול הגילוי בתרומתה האדירה לעיצוב פני העיר, הוא שאפשר לתערוכה לערער על המיתוס של 'ירושלים הנצחית' ולחשוף את סיפורה החזותי והמרובד של העיר המקודשת, שבמובנים רבים הוא רק בן 100 שנה. שלושת חלקי התערוכה נפרשו על פני עבר- הווה - עתיד  וחולקו בהתאם במרחב הגלריה.

עבר: היסטוריה עכשווית.

החלק הראשון  הוקדש לעבר, וביקש להציג את הסיפור ההיסטורי של "האגודה למען ירושלים". החומרים ההיסטוריים הדלים והמיעוט במוצגים ארכיוניים, (הארכיון הפרטי של סטורס מתקופת כהונתו כמושל ירושלים אבד בשריפה במעונו בקפריסין בסתיו 1931) הובילו אותנו לחיפוש אחר אופני ייצוג שונים של סיפור פועלה של האגודה. במקביל, גם הרצון להציג את הסיפור ההיסטורי דרך פריזמה עיצובית ולכלול את העושר של קני המידה והתחומים המגוונים בהם עסקה האגודה, היוו בסיס לבחירות האוצרותיות בחלקה הראשון של התערוכה.

 

על גבי שולחן אחד ארוך הוצגו עשרות אובייקטים עכשוויים ויומיומיים שלוקטו מרחבי העיר ונאספו מחנויות מזכרות, עמדות תיירות מאתרים בעיר העתיקה, ארכיונים ואוספים פרטיים. אלה שולבו עם תצלומים היסטוריים, קטעים מתוך ספרה של האגודה ועבודות של מעצבים עכשוויים. חפצים שהם המובן מאליו הירושלמי, בקונטקסט תצוגה זו, קיבלו  הקשר חדש. כזה שהדגיש תמונת עולם מורכבת, המשלבת מקור וחיקוי וחושפת מהלך היסטורי של מעבר מהאותנטי, המיובא והשנוי במחלוקת, למזויף המעניק בעצם קיומו לאותנטי את מעמדו ככזה.

שולחן האובייקטים. צילום: דור קדמי

כך לדוגמה, שלושה ספלי קרמיקה ארמנית מעוטרים מבית המלאכה של משפחת בליאן פורשים את סיפורה ההיסטורי של מלאכה זו, שיובאה על ידי האגודה לירושלים בעת שהביאה שלוש משפחות של בעלי מלאכה ארמניים מטורקיה במטרה לשפץ את אריחי כיפת הסלע. המשפחות השתקעו בירושלים והקימו ברחבי העיר סדנאות לייצור קרמיקה ארמנית שבמרוצת השנים הפכו למזכרות ירושלמיות מקומיות. כלי הקרמיקה הארמנית ושלטי הרחובות הירושלמים מתקופת המנדט, אשר גם הם מעוטרים בסגנון זה ויוצרו בסדנאות הקרמיקה הארמניות, הפכו עם הזמן למאפיין מקומי עירוני, אשר כיום מזוהה כעיטור ירושלמי. אובייקטים אלה עברו גלגול נוסף ונמכרים היום גם כסחורה לתיירים של מגנטים, פסלונים וכלים שמיוצרים ומיובאים מסין, ונרכשים כסממן ירושלמי המייצג מזכרת מקומית.

 

אבן חיפוי ירושלמית הוצבה על השולחן כביטוי פיזי ועכשווי לחוק ההיסטורי[2], אותו קבעה האגודה, שמגביל את השימוש בחומרי הבניה בעיר לאבן. סטורס ראה באבן כמקור עליו העיר מושתתת ועל כן יש לשמר אותה ולעצב את נראותה העתידית של העיר בזיקה אליה. בספר הזכרונות שלו מנמק את הצורך בשימור האבן בעיר:

 "ירושלים היא עיר הבנויה על סלע, פשוטו כמשמעו. מן הסלע הזה שאבניו רכות אך קשות-הייבוש נחצבה זה שלושת אלפים שנה אותה האבן הצחורה שהפכה במרוצת הימים לצבע תכלת או כתום, ובה נבנו חומותיה המוצקות, חליה וקשתותיה המחודדות ששמרו דורות על דורות על מסורת המקודשת של העיר."[3]

 

המקור התגלגל לכדי החיפוי אותו אנו מכירים היום כאבן הירושלמית המעטרת את חזיתות הבניינים בעיר. טכנולוגיות הבניה השתנו מאז אך החוק נותר והפך לאסתטי בלבד. כיום את האבן הירושלמית המקורית מחליפים סוגים שכיחים יותר של אבנים ממקורות שונים, וכזו היא האבן ה"מקורית" שהוצבה על שולחן האובייקטים בחלל ההיסטורי. בקרבת אבן החיפוי הוצבה על השולחן יציקת אבן ירושלמית של חברת אבן סלע, המתמחה בייצור של חיפוי אבן ירושלמית מבטון. אובייקט זה מסמן את גלגולה של האבן הירושלמית, מהמקור עליו נבנתה העיר ההיסטורית, דרך החלטתה החיצונית של "האגודה למען ירושלים" להגביל את הבניה בעיר לחומר מאחד אחד.  עם השנים קיבלה האבן את תפקידה כחיפוי בלבד בשל ההתקדמות הטכנולוגית בבניה האוצרת בתוכה את הזיכרון החזותי של מה שפעם היה חומר מקומי.

עתיד: לעצב מתוך הקיים

אל מול שולחן האובייקטים ההיסטורי, ניצבו שישה דגלים מעוטרים בסמלים, שעוצבו במיוחד עבור התערוכה. הדגלים סמלו שישה תחומי פעילות עיקריים, מהותיים בעשייתה של האגודה: אורנמנט, צמחייה, לוגו האגודה, כרזות, בניה באבן ולימוד מסורות. שש הפעולות הללו היוו תשתית למחשבה על עתיד העיר ובסיס  לחלקה השני של התערוכה. בחלק זה הוזמנו שישה מעצבים צעירים להגיב על כל אחת משש הפעולות ההיסטוריות של האגודה, ולהעניק להן את הפרשנות שלהם , תוך מבט על העיצוב בירושלים ב- 100 השנים הבאות.

 

סמלה הרשמי של "האגודה למען ירושלים" הורכב משילוב של מגן דוד, צלבים וסהר, כביטוי לשיתוף הפעולה של נציגי כל הדתות. הרצון לייצר סטטוס קוו חזותי, נבע מהתפיסה כי יש לעצב את ירושלים כעיר נצחית המניחה את חילוקי הדעות הפוליטיים בצד. כחלק מהתגובות, סטודיו גרוטסקה יצרו סמל חדש לירושלים  שאינו מתחייב לתצורה אחת סטטית. אלמנטים מהלוגו המקורי של האגודה הורכבו מחדש והותאמו להווה באמצעות מצע חזותי המשתנה ללא הרף.

 

כתגובה לשימוש באבן הירושלמית המהווה סממן עיצובי מובהק של העיר, בחרו המעצבים אליעד מיכלי ואביאור זאדה לבחון את הרלוונטיות של השימוש בה בימינו. העיר העשויה מהחומר עליו היא בנויה השתמשה בעבר באבן כחומר בניה, בהמשך כחיפוי, ואילו היום נדרשת מחשבה מחודשת אודותיה. ההבנה כי החציבה באבן פוגעת בנוף ויוצרת זיהום ואילו בירושלים אוזלת מכסת האבן והחציבות נעשות מחוצה לה, מציפות את הקושי בשימוש באבן בבניה בעיר היום, ואת הצורך בפתרונות חדשים המותאמים לזמן ולמקום באמצעות טכנולוגיות חדשות, תוך שמירה על מהות מקומית ירושלמית.  

 

הפרויקט אבן יסוד ירושלמית שיצרו המעצבים הצעירים, עסק במהות המושג אבן ירושלמית והציע התבוננות חדשה בהנחות היסוד המגולמות במושג זה. בפרויקט הוצגו רהיטי רחוב לרחוב הירושלמי, שיוצרו מחומרים ממוחזרים שלרוב נזרקים ונאספו מרחבי העיר. פסולת מחצבות, שברי חרס וחומרים שנותרו מבניינים ירושלמיים פורקו והתגבשו ליצירת חומר גלם מקומי חדש המבוסס במראהו על גווניה הרבים של האבן.

 

הווה: השימור בפרטים הקטנים

"האגודה למען ירושלים" מהווה נקודה בהיסטוריה בה המנדט לעיצוב פני העיר היה בידי קבוצה מצומצמת של בעלי כוח, שהשפיעו על דמותה של העיר לשנים רבות קדימה. במבט עכשווי על ירושלים, ביקשה התערוכה להעביר את האחריות על עיצוב העיר מהיחיד השולט, לפרטים הרבים. זאת מתוך ההנחה כי פניה של העיר נוצרו מתוך התפיסות השונות והמרובות שיש לאנשי העיר אודותיה והם אלו המרכיבים אותה.

 

מבטו האוריינטליסטי של סטורס ביטא פטרונות שלטונית שזכתה לביקורת מצד תושבי העיר ולא תאמה בהכרח את רצונותיהם. ירושלים של סטורס הייתה עיר היסטורית מיובאת מבחוץ, מורכבת מסמלי זהות ותרבות שהיו זרים למקום אליו הגיע, והפכה במרוצת השנים לחלק אותנטי ובלתי נפרד מהתפיסה שלנו אותה. כיום נדרשת מחשבה חדשה על האופן שבו בוחרים לשמר את העיר. אנו טוענות, כי מתוך התבוננות בקיים והתאמה לרוח המקום, המורכבת מאלמנטים מגוונים, בקני מידה שונים, וכוללת מקומות, אובייקטים ומאפיינים חמקמקים הקשורים בחיי היום-יום בעיר, ניתן לשמור על מסורת עיצובית עירונית המתבססת על העבר ובו בזמן דינמית מספיק כדי להכיר בשינויים החלים בעיר.

 

בחלל התערוכה שעסק בהווה, נשאלו  100 מנשות ואנשי ירושלים: "מה היית רוצה לשמר בירושלים?". חלל זה נעטף בכרזות צבעוניות ובהן הסברים ותצלומים של התשובות השונות שהתקבלו. כמו כן, לכל מבקר ומבקרת בתערוכה, במהלך השבוע, היתה האפשרות להצטרף ולהכריז איזה חפץ, מבנה או מקום יבחרו לשמר בעיר. התשובות שנאספו היוו תשתית ליצירת מאגר מידע שממשיך להתקיים באתר אינטרנט[4] ובו ניתן להעלות תשובות לשאלה באופן חופשי. התשובות שהתקבלו עסקו במגוון של קני מידה וסוגים של אובייקטים, מקומות, אנשים ומבנים לשימור בעיר. כך לדוגמה, השיב עידו ברונו, מנכ"ל מוזיאון ישראל על השאלה:

 

"בכיכר ציון וברובע הנוצרי בעיר העתיקה, ישנם שני חלקים של פסל אחד שיצר מיכה אולמן הקרוי 'מים'. מדובר במכסי ברזל יצוק של תעלות ביוב, במכסים מוטבעת כף ידו של האמן. הם מזכירים לנו, תושבי העיר, שהקשר בין חלקי העיר אינו מובן מאליו, טעון, דורש בירור -  הדמיון בין המכסים המצביע על השוני בין חלקי העיר. 'מים' מזכירה לנו את תפקידו של האמן כמעורר שאלות ומסמן סוגיות. בחירתי נובעת מהאופי ה"ירושלמי" של העבודה הזו–  פשוטה, ישירה, מתוחכמת, איננה חוששת להתלכלך, פרובוקטיבית במידה, נסתרת במידה, נגלית לאוהבי העיר, לאלה המוכנים לכתת רגליים ולהתבונן"

 

מגוון התשובות שהתקבלו במהלך הפרויקט, וממשיכות להצטבר עם הזמן, חושפות מגוון של השקפות על אופן עיצובה של ירושלים ועל דימוייה. תפיסת השימור בעיר התגבשה לראשונה על ידי "האגודה למען ירושלים" לפני מאה שנים, ומאז, בפועל, לא השתנתה כמעט באופן מהותי. כיום, לנוכח שלל הדעות לגבי העיר ושימורה, יש לחשוב מחדש על מדיניות השימור ועל עיצוב דימויה של ירושלים בעתיד, מתוך זהות מקומית שצומחת בה ומתוכה. העיסוק האוצרותי בהווה והשאלה על תפקיד "האגודה למען ירושלים" כיום נולד מתוך דיאלוג עם כותבי מדיניות השימור של ירושלים. כך, אפשרה התערוכה לתושבי העיר להשתתף בתהליך של בניית מדיניות שימור המהווה נדבך חשוב ומהותי לשרטוט דמותה של ירושלים. "האגודה למען ירושלים" של ימינו מורכבת למעשה מתושבי העיר והקבוצות המגוונות המתקיימות בה היום וממשיכות לעצב את זהותה.
 

סיפורה של האגודה, שהשפיעה באופן כה משמעותי על העיר, נשכח עם הזמן ורק פעולותיה הפיזיות נותרו כעדות לפועלה. התפיסה האוריינטליסטית של העיר הקדושה, כפי ששורטטה בדמיונו של סטורס טרם בואו אליה, נטמעה במורשת העיצובית של העיר לפרטיה. עם זאת, זיהוי מרכיביה של העיר וההבנה כי שימורם יאפשר להשריש ולפתח עיצוב מקומי, כפי שהנהיג סטורס כראש האגודה,  נותר משמעותי עד לימינו. ירושלים ממשיכה להגדיר את זהותה באמצעות המגוון התרבותי שקיים בה ובכך מצמיחה תפיסה חזותית עצמאית ומקומית.

אוצרות: אדר' אלכסנדרה טופז, אדר' הדר פורת ואדר' קרן קינברג 
משתתפים: עודד בן יהודה, סטודיו גרוטסקה, רמי טריף, עפרי ליפשיץ צפרוני, סטודיו מג'נטה, סטודיו מייג'ור מייג'ור מייג'ור - יפתח גזית, אמיר ארגוב ושיר סניור, אליעד מיכלי ואביאור זאדה.

התערוכה התקיימה במסגרת שבוע העיצוב 2018 בבית הנסן בירושלים ובשיתוף פעולה עם המרכז לעיצוב עירוני - בית המודל וצוות מדיניות השימור: מנהל התכנון ומחלקת השימור בעיריית י-ם, גרואג-הראל אדריכלים, רן וולף תכנון אורבני וניהול פרויקטים בע"מ. 
צילום: דור קדמי

 

[1] שלו-כליפא, נירית, המושל הראשון סר רונלד סטורס מושל ירושלים, 1926-1918 (קטלוג תערוכה), מוזיאון ארץ ישראל, תל-אביב, 2011, עמ' 19-21.

[2] האגודה היא שקבעה את החוק העירוני המחייב כל קיר חיצוני בירושלים להיות בנוי או מחופה באבן מסותתת, ובכך יצרה האחדה ויזואלית חומרית לעיר. החוק בתוקף עד היום; בתיקון מס' 1 בתכנית המתאר לירושלים נקבע כי: "קירותיהם החיצוניים ועמודיהם של בתים וחזית כל קיר הגובל דרך יהיו מצופים אבני-גזית טבעיות מרובעות".

[3] סטורס, רונלד, זכרונות, כרך ג', הוצאת מצפה בע"מ, תל-אביב, תרצ"ח, עמ' 497.

[4] http://eventsnow.co.il/projerusaelm/

  • Instagram - Black Circle
  • Facebook - Black Circle