שיר איור של עיר סיפור 

אדר' שירן פ. ישי

​

​

לא אפגוש בהם באקראיות, בשירי איור של פרויקט עיר סיפור #2, משום שעיסוקיי במרכז העיר דלים וביומיום איני מגיעה לכאן. יצאתי לרחוב כשבידי מפה המסמנת את מיקומם של שלטי ענק - איורים  ושירה בסגנון האייקו יפני, המפוזרים גבוה ברחובות מרכז העיר הירושלמי. בצעד הראשון כבר הבנתי שחבל שאלך לקראתם כך משום שחוסר שימת הלב חשוב לשימת הלב, לכן עזבתי את המפה ובמקום שאגיע אליהם חיכיתי שהם יגיעו אליי  //  עוברים לא מעט אנשים ברחוב בן יהודה בשעה יחסית מוקדמת של היום. בינתיים נגלו אליי תיקים, בגדים וחנויות יודאיקה אבל שיר עדין לא בא. רצפת אבן עם שיפועי ניקוז מתחברת לחזיתות אבניות לא גבוהות מידי, מימין ומשמאל. אבן עוטפת אותך. פסי הפלדה של הרכבת הקלה נגלים אליי ואני מבינה ששוטטתי רחוק מידי. תחנת הרכבת יפו מרכז, השלט אומר שעוד שש דקות תגיע רכבת. אחפש שיר במקום אחר  //  חזרתי. העיניים מחפשות ורואות רק שמיים ואבן. קצת מוזר הארציות של האבן שמופיעה במבט אחד עם שמימיות השמים, כאילו ריתכו שני יסודות יחד למבט אחד באופן שלא טבעי להם. //  על חזית צידית של בניין מרכזי יש ציור קיר שמדמה פתחים ומרפסות. השפה הציורית שלו הייתה מעט שונה משל המאייר אסף קרס, וידעתי שאין זו כוונת המשורר אלכס בן ארי. המקום נכון, אך המבט לא נכון. שלט עם קצוות כתומים, אומר לי ללכת מאחור שם רואים יותר טוב. החיפוי הירושלמי מפנה מעט מקום לחיפוי מסוג אחר: שיר־חיפוי.

​

הַהוֹוֶה 

גָּבוֹהַּ 

מִן הַקִּילִימַנְגָ'רוֹ 

 

זֶה אֲנִי כָּתַבְתִּי

לֹא שַׁבְּתַאי

​

העיר נעה לרוב ביחידים בשעה זו של היום. לכל אחד יש שתי נקודות, מוצא וסוף. היא הופכת לרצף של נקודות וקווים.  השיר־איור הוא כמו הפסק; הפסק שמאפשר לעיר להופיע בגווניה הפנימיים, אלה הגוונים שיפים לה באמת; חושף אותה כהתרחשות אנושית מדויקת ולא רק כקו המחבר בין נקודת המוצא לנקודת הסוף באופן היעיל ביותר. התנועות הופכות להבהרות; ההתרחשויות לשורות; העיר הופכת להיות השירה של היומיום. כולנו הבהרות בתוך השירה הזאת, וברגע אחד של התבוננות כולנו הופכים לקוראים שלה. העיר תהיה היא גם השירה, המפגשים, התנועות, ההבהרות ולא רק המעבר. נחשפת לרגע מחיפוייה היומיומיים, היעילים והפונקציונליים, ומקלפת בה את שכבות החיפוי עד שמופיע החומר הפנימי ממנו בנויה העיר. בעצירה אל הַהוֹוֶה הגָּבוֹהַּ מִן הַקִּילִימַנְגָ'רוֹ, קוראת שיר אחד ושמה לב לשירה אחרת שלפני כ-4 שניות הייתי חלק ממנה  // ההליכה ברחוב קינג ג'ורג' גורמת לחוש השמיעה להדכדך, כאילו מתמלא ברעש לבן והופך ללא רלוונטי. כמות כזאת של מכוניות עם כובעים צהובים ואוטובוסים ירוקים לא ראיתי מימיי. השמיעה דועכת והראיה מתחדדת. שטיחים, בגדים, נעלים, בתי קפה והגלים של הים נראים מרחוק.

​

בְּכָל מָקוֹם

רַחַשׁ הַגַּלִּים.

 

במבט אחד עם מסילות הפלדה וחזיתות האבן איור נגלה, באופן מוזר, אחרי השיר. הייתי מצפה שהאיור יתגלה קודם - הוא נראה למרחק ומתחרה עם שאר גירויי העיר, אך לא היה כך. שיר־איור שמודפס בגודל עצום תלוי על גבי אבן. בין הקיר לאיור יש אוויר. רוח עוברת שם לעיתים אך לא יוצאת מצידיו ויוצרת מפרש שנקרע, אלא דרך חורי הרשת שבו. לא ניתן להבחין בהם מרחוק כל כך. בקצוות הרשת יש לולאות, דרכם עוברים אזיקוני פלסטיק לבנים, מתחברים לחוט פלדה שמעוגן בקיר כל מאה חמישים סנטימטרים וסובב החוט את הרשת כולה. לא הרבה דרוש כדי לכסות קיר בשמיכת ערב //  בכל מקום יש רחש הגלים, גם אם הגלים רחוקים קילומטרים מירושלים // פעמוני הרכבת מורים לפנות את הדרך; היא מגיעה לתחנת הדוידקה ונעצרת. יש לשיר־איור פחות מ-4 שניות של שימת לב לפני שהתרחשות עירונית אחרת תופיע. אני מפנה לרכבת את מקומה היחיד על המסילה וחוזרת  לשיר איור הבא  //  בתחנת רכבת יפו מרכז, על השלט כתוב עכשיו שהרכבת תגיע עוד 3 דקות. בצומת יפו קינג ג'ורג', כמו בבן יהודה, נגלה ציור קיר על חזית צידית של בניין מרכזי שניכר על אופיו שהוא לא חלק מפרויקט עיר־סיפור. מחפשת שוב, נתקלת בעוברים ובשבים, עוברת לצידו השני של הרחוב, אולי משם יראה השיר איור יותר טוב, ולא נגלה אלי לא שיר ולא איור. המפה מעידה על המקום הנכון, שיר איור מספר שלוש אמור להימצא כאן, אך אינו כאן. חיפושים חוזרים ונשנים אחר המבט הנכון מובילים למחשבה שאולי הורידו אותו? על הקיר כעת ניצבים פיגומים המבשרים על משהו חדש שעומד לקרות.

​

הָיוּ לָנוּ הַמִּדְרָכוֹת הָאֵלֶּה 

אָז הָלַכְנוּ

 

לְאָן מַמְשִׁיכִים עַכְשָׁיו?

​

שירי־איור נתלים לרוב על חזית צידית גבוהה ליד מבנה נמוך, מחופת בחיפוי לא ירושלמי. הם יהיו שם עד שמישהו יבקש להורידם. הרחוב הוא המרחב המחודש של האמנות  //  הָיוּ לָנוּ החזיתות הָאֵלֶּה , אָז הָלַכְנוּ //  אם היה חי, וולטר בנימין היה אומר שהמרחב המחודש של האמנות מקרב את יצירת האמנות אלינו מבלי לאבד את ההילה שלה. ההילה היא הנוכחות החד פעמית של יצירת האמנות שרק כשאצא מהבית ואסע למוזיאון כדי לראות אותה אזכה לחזות בהילתה. השעתוק ההמוני שם אותה קרוב אלינו וגורם לאובדנה; האותנטיות שלה נעלמת.[1] המרחב המחודש, הרחוב, שומר על יצירת האמנות קרובה  דרך החד פעמיות של המקור ולא דרך השעתוק ההמוני; מאפשר את התבוננות כפי שנתבונן על הקלימנג'רו ונבחין ברגע בהילתו הטבעית ובנוכחותו היחידה והחד פעמית של ההר הגבוהה ביותר באפריקה.

 

בְּכָל בָּתֵּי הֶחָזֶה

הַלֵּב פּוֹעֵם

 

מֻקָּף

בְּחָמֵשׁ יַבָּשׁוֹת

​

בכל בתי החזה העירוניים הלב התרבותי פועם. לא שוטטתי מעולם בעיר שהיא חיפוי הגוף. בית החזה, חדרי הלב והלב הפועם. בנוי, חזית והרחוב הפועם. שיר־איור, אבן והשירה הפועמת. מחפים, מכסים ומגנים על החפות מכל פגע  //  בהתחלה הייתה השירה, כפי שהיו השמים. אחר כך באה האבן שמחפה אותה, את העיר שתהיה היא השירה. אז ישנו חיפוי נוסף, השיר־איור, שעל ידי הכיסוי הוא חושף את העיר כפי שהייתה בראשונה. חיפויים כאלה גורמים לעיר לנוע בתדרים שהיא לא נעה בהם בדרך כלל. תדרי רטט שמעוררים בעיר את החלקים הרדומים בה, החלקים העמוקים שלה. פתאום היא הופכת להיות נוכחת ולא רק נסתרת בגוף שלישי - "העיר"  // שוטטות לעולם תהיה לצד ההליכה מנקודה לנקודה, אחת מקלפת בו בזמן שהשנייה מקפלת את העיר. למזלי הבנתי כבר בצעד הראשון שחבל שאלך לקראתם כך, עם מפה. לכן עזבתי את המפה ובמקום שאגיע אליהם חיכיתי שהשירי־איור יגיעו אליי. כך העיר תחשוף בפניי את שכבותיה הפנימיות, מתוך חוסר שימת הלב שחשוב לשימת הלב. טוב שפגשתי בהם באקראיות, בשירי איור של פרויקט עיר סיפור #2, למרות שעיסוקיי במרכז העיר דלים וביומיום איני מגיעה לכאן.