אל"ף אבן:

רשמים מתוך מחקר על עתיד השימוש באבן בבניה בירושלים

ובמלות 100 שנים לכיבוש הבריטי של ירושלים

אדר' ייטב בוסירה

 

האבן היא נייר הלקמוס של ההווה הירושלמי מזה כשלושת אלפים וחמש מאות שנים. מתוך שהיא מתקיימת כחומר הבנייה והחיפוי המרכזי לאורך הדורות, היא משמשת כגיבורת הסיפור של כל דור ודור, שמחויבים לספר בה. במובן זה, ההווה הירושלמי המתגלה באבן הוא הווה מצטבר- עכשווי, בן הרגע, ובו בזמן רבוד לאינסוף, מסותת שכבה בשכבה ללא הפרד: יסוד קונסטרוקטיבי וחומר חיפוי, אריחי חומר ואורחות חיים, טכנולוגיה מסורתית ומכשיר שלטוני, פני העיר ושלל מסכותיה. בכל דור ודור, ובאופן מובחן ומנוסח למן תחילת השלטון הבריטי בדצמבר 1917, משמשת האבן מרכיב מרכזי בניסוח קריאת כיוון חדשה לעתיד העיר הבנויה, ומתוך שכך גם לעברה. ירושלים של הדור שלנו מסמנת באמצעות תכנית המתאר הנוכחית את קצה גבול ההתרחבות המוניציפלית שלה ובתוכו אפשרויות חדשות של עליה לגובה וזהויות שכונתיות נפרדות[1].

​

מבט מהיר על התמורות התכנוניות בהן מצויה העיר בעשור האחרון מעיד כי אין זו אלא מהפכה. כך, לדוגמא, שטח המעטפת של כ- 60 מגדלים מאושרים כיום בירושלים (אשר טרם החלו להיבנות) שווה לשטח המעטפת של כ- 600 בניינים שהיו מאושרים לבנייה באזורים אלו אלמלא קודמו תכנית מתאר 2000 ונגזרותיה.[2] בתמונה רחבה יותר, ניתן להעריך באופן גס את שטח המעטפת של כלל המגדלים שמאפשרת המדיניות העירונית כשווה לשטח המעטפת הבנויה בכל תחום העיר החדשה שלאחר 1967. אלא שבעוד שבתכנית המתאר של 1968, עם גדילת שטח העיר פי עשרה, עלתה סוגיית האבן כמרכיב מרכזי בגיבוש התפיסה התכנונית החדשה, הרי שכעת סימנה של המהפכה הוא ביטולה העצמי ככזו – "עסקים כרגיל" - ותחתיו גם סוגיית האבן אינה מתבלטת. סקירה היסטורית מהירה של תולדות השימוש באבן בעיר מאפשרת, בהמשך לפתיחה זו, לאפיין ולהגדיר את השלב הנוכחי של השימוש באבן בעיר, ולפיכך גם לקרוא לפעולה.

 

אבן "חומרית - אבן "תרבותית" - אבן "מנהלתית"

תחילת השימוש באבן באזור – ליקוט אבני סחף מפשט הנחלים ושימוש ישיר בהן ללא סיתות או עיבוד - מתועד עוד טרם עליית העיר עצמה ומתוארך לאמצע האלף השני לפני הספירה.[3] אותו סחף אחראי גם על חישוף איטי של תצורת הסלע העליונה, שידועה כיום בכינוי הכללי מזי, ושהייתה הראשונה לשמש לחציבה ישירה לבנייה. גרעין הכפר המתפתח, שבתיו נבנו בשתי שכבות של אבנים חצובות וביניהן טיט ושברי אבן (באופן הדומה למסורת המקובלת בכפרי האזור עד לסוף המאה ה- 19), היווה את הבסיס להבשלת התנאים הפוליטיים, השלטוניים והכלכליים לעלייתה של עיר דוד וצמיחתו של מפעל האבן הראשון, שמרכזו היה על-גבי שכבת המיזי מילכה החשופה של הר המוריה.[4]

​

מעשה החציבה של בתי העיר של שושלת בית דוד היה, למעשה, מעשה עירוני שלם: בניית העיר גופא נולדה יחד עם כריית מערכות המים שלה, ויצירה של מסורת בניה נולדו יחד עם התארגנות חברתית-שלטונית מורכבת. והנה כך, מבטיח שלמה למלך חירם "עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ וְעֶשְׂרִים כֹּר שֶׁמֶן כָּתִית"[5] – ענפים שהתפתחו הודות לשימוש באבן - תמורת סיועו של האחרון בעובדים מקצועיים ובעצי ארז וברוש למלאכת התקרה של בית המקדש ולחיפוי קירותיו, כך שהיסוד יהיה אבן אך מן החוץ "הַכֹּל אֶרֶז, אֵין אֶבֶן נִרְאָה". (מלכים א', פרק ו'). ניכר כי האבן היוותה חומר לכל דבר, חלק אורגני של הסביבה הטבעית־שלטונית־חברתית, וככזו לא היה בה די לבניית הדימוי הנדרש לבית המקדש. מתכות יקרות ועצים מלבנון, שהובאו ממרחק ויושמו על-גביה, נתפסו כראויים יותר למלאכת הייצוג. את שיאה של אותה "אבן חומרית" ניתן לסמן בתקופה ההרודיאנית, עם התפשטותה של העיר צפונה ומערבה אל 'העיר העליונה'. אתרי חציבה חדשים מעבר הנחל המנוגד לשלוחת הר המוריה חשפו קרקע בעלת ריכוז גבוה של ברזל משוקע בסלע הגיר הגורם לצבעה להיות אדמדם. שכבה זו, הנקראת כיום מזי אחמר, אפיינה את בתי התקופה והיוותה נדבך משמעותי בבניית ירושלים מאז – הן כאבן בנייה בתקופות שונות והן כיסוד הצבע עליו הושתתה תפיסת 'ירושלים של זהב, של נחושת ושל אור'.[6] קשה להפריז בחשיבותו של מבט זה על אבני העיר, שכן עם חורבן בית שני לא התרחבו גבולות העיר עד לשלהי השלטון העותומני; כ- 1700 שנים בהן היא נבנתה מעט, בעיקר על יסוד אבני החורבן, אך הסיפור אודות עיר האבן התנ"כית הלבנה־זהובה־אדמדמה הלך ונבנה בדמיונם של מאמינים רבים, התפתח והסתעף.[7]

​

מקובל לקבוע את תחילת בניינה המודרני של העיר באמצע המאה ה- 19, עם אישור בקשתו של המיסיון הבריטי לבנות את כנסיית ישו הנוצרי. עבודות בניית הכנסייה דרשו חידוש רשמי של אתרי חציבה מחוץ לחומות העיר, וכללו הבאה של סתתים מקצועיים ממלטה. האחרונים, כחלק מפעולתם בבניית הכנסייה, הכשירו פועלים מקומיים לעבודת הסתתות, בעיקר ערבים מחברון ומבית לחם. פועלים אלה ומשפחותיהם זכו, שנים ספורות לאחר מכן, להיות בעלי המקצוע היחידים לסיתות במרחב קו ההר עם תחילת מפעל הבנייה שמחוץ לחומות, וצאצאיהם וממשיכי דרכם היוו עבור רונלד סטורס[8] הוכחה חותכת לקיומן הרציף, לכאורה, של מלאכות בנייה מסורתיות בעיר ההיסטורית. מבטו של סטורס, עשוי מקשה אחת של יסודות ארטס אנד קרפטס[9], רגיונליזם[10] חריף ונאורות קולוניאלית, "מבט מדוזה", כפי שמכנה אותו אייל וייצמן[11], מיהר לבטל את מאות שנות השלטון של האימפריה העותומנית כהערת שוליים בהיסטוריה של העיר וכסכנה ממשית לשמירתו של סיפורה התרבותי התנ"כי, כפי שראה בעיני רוחו. מבט מעט סבלני יותר משל סטורס עשוי לגלות מציאות אחרת בירושלים של שלהי התקופה העותומנית; מציאות של עיר בעלת סדר-יום אזרחי מודרני שמרכזו הוא אזור שער יפו:

"באותן שנים, 1890-1910, סביבתו של שער יפו הולכת ומתגלה כלב הפועם של אורבניות חדשה. כמו בערים עותומניות רבות באותה עת, חברה לוונטינית צומחת לנגד עינינו בזכות היכולות החדשות שמציע המכנה המשותף העותומני והפתיחות למערב. העירייה [בניין העירייה המשותפת שנבנה מול שער יפו ב- 1896] היא המעבדה וחלון הראווה של אותה קהילה אורבנית במלוא תנופתה. אם היסטוריה מוניציפלית זו נשכחה בימינו, הרי זה מפני שהיא מופיעה בדיעבד כ"נטולת עתיד"..."[12]  

  

באותה רחבה של שער יפו, "רובע העסקים החדש"[13], כפי שכינו אותה סוחרי העיר בסוף המאה ה- 19, התכונן בחסות השלטון העותומני סדר אזרחי, על־דתי, פרוגרסיבי ביותר לתקופתו, שסימניו הבנויים מרתקים: מסילת הברזל לעיר, שנחנכה ב- 1892, פתחה את כניסתן של קורות ברזל לעיר, ואפשרו בניית תקרות 'ריילסים' שטוחות יחסית לכיפות האבן שעד אז היו הטכנולוגיה היחידה ליצירת חללים ציבוריים גדולים. טכנולוגיה חדשה זו שימשה את בניית בית העירייה החדש – עירייה משותפת לכלל הדתות, שפורקה עם פרוץ המרד הערבי הגדול של 1936 -  כמו גם את בניית בית החולים העירוני ומבני ציבור אחרים. לצד החומרים החדשים, הובילה הרכבת גם רעיונות חדשים: המנגנון הייחודי שהובא לשעון שהוצב על גבי שער יפו ב-1907 אפשר, ממרום המונומנט הגבוה, מבט משותף אל זמן אזרחי-כלכלי-בינלאומי. מגדל השעון נבנה מקירות בטון מזוין – טכנולוגיה בת שנה בירושלים של 1907 – וחופה באבנים שונות ובטיח צבעוני, הגדיר קוד עסקי בינלאומי לרחבה המתחדשת, לצד מבני הציבור החדשים, וכן לצד מבנה האגף לאמנויות של בצלאל, שנבנה ממולו ב- 1911, עשוי כולו מעץ.

​

די במבט קצר זה בכדי לערער מעט את התפיסה המקובלת לפיה ירושלים של התקופה העותומנית הייתה עיירה זנוחה בשולי האימפריה, ולמצוא תחתיו את האפשרות שזו הייתה עיר בעלת חשיבות עבור השלטון המרכזי, ובעלת סדר יום אזרחי מתפתח עם מרחבים מוגדרים וסמלים ברורים – שהאבן המקומית לא הייתה מרכיב חשוב ביצירתם. בהיותה החומר המקומי העיקרי, היא הוסיפה לשמש כאמצעי בנייה, ביסוס וחיפוי מוביל, אך – בדומה למובא בספר מלכים א' על בניית בית המקדש - היא לא נשאה על עצמה ערכים תרבותיים של זהות ומורשת, ובוודאי לא באופן שניתן לה עם הכיבוש הבריטי. ניתן לסמן את 1918 כרגע בו האבן הופכת מאמצעי בנייה לאמצעי של ייצוג, מאבן "חומרית" לאבן "תרבותית".

​

הגדרת המקומיות החדשה־עתיקה, הצריכה קורטוב של התעלמות מהמקום הקונקרטי כמו גם סוכני שינוי ומנגנוני שינוי מרכזיים. אבן הגיר המקומית לצד הנוף, הצמחייה, הקרמיקה הארמנית, הכותנה ועוד מלאכות שימשו סוכנים מטריאליים מובהקים, והמנגנונים שאפשרו את פעולתם האפקטיבית היו חקיקה ופיקוח, תכנון עירוני והקמתו של גוף מקומי לניסוח 'רוח מקום' ואופני השמירה שלה, בדמות ה"אגודה למען ירושלים". גוף זה, שגרסה דומה שלו הוקמה על-ידי סטורס כמה שנים קודם לכן בקהיר, גילם באופן מלא את לשד המבט הבריטי הקולוניאלי־רגיונאלי, שליח של מודרניות יעילה, חדשה ונקייה ובו-בזמן של מקומיות היסטורית; מבט-מרכבה אוריינטליסטי של תנועות העיר היפה, עיר הגנים והארטס אנד קרפטס. תמהיל מלא סתירות לכאורה זה לקח על עצמו משימה תרבותית של עיצוב במלוא מובן המילה: עיבוד החומר והמרחב ובאותה נשימה ניסוחה של הפעולה, סימונה De-Sign כפי שמעיד סטורס ביומניו:

​

"מאחורי ההקמה של האגודה למען ירושלים עומד רעיון נשגב. יותר מכול זקוקה העיר הקדושה לאחדות. היא מבקשת שולחן עגול, שסביבו יועדו בני כל הגזעים והדתות, ישכחו לרגע את עצמם ואת מריבותיהם הקטנות ויחשבו אך ורק על העיר הקדושה ועל משמעותה לאנושות כולה."[14]

​

בהמשך לניסיון של קהיר, הזמין סטורס לירושלים את ויליאם ה' מקלין, מהנדס העיר אלכסנדריה, לנסח תבנית עתידית להתפתחותה של ירושלים. האחרון הגיש באפריל 1918 תכנית עירונית כוללת, ועמה דו"ח שהדגיש את חשיבות הבנייה והחיפוי באבן בתחומי העיר העתיקה. עם עזיבתו של מקלין, עוד באותו חודש, הקפיא סטורס את הבנייה בעיר העתיקה ובסביבותיה, אסר על שימוש בחומרי חיפוי מהירים כגון פח, בוץ ועץ, והזמין את צ'ארלס ר. אשבי, אדריכל תנועת הארטס אנד קרפטס שפעל עמו בקהיר, לעמוד בראש האגודה למען ירושלים שהחלה לקום. תפקידו של אשבי היה להוביל את משימתה המרכזית הראשונה של האגודה: עיגון וניסוח של תקנת האבן. כנציגי האימפריה בלבנט, השניים החזיקו דימוי ברור של ירושלים ואמונה שלמה בדבר תפקידם במימושו. כך, בזיכרונותיו כותב סטורס:

​

"ירושלים היא עיר הבנויה על סלע, פשוטו כמשמעו. מן הסלע הזה שמאבניו הרכות אך קשות-הייבוש נחצבה זה שלושת אלפים שנה אותה האבן הצחורה שהפכה במרוצת הימים לצבע תכלת או כתום, ובה נבנו חומותיה המוצקות, חלליה וקשתותיה המחודדות ששמרו דורות על דורות על המסורת המקודשת של העיר"[15].

​

קשה להפריז בחשיבותן של שנים אלה לעיצוב דמותה של ירושלים ולניסוח תפיקה של האבן בו. חומר מקומי זה, ששימש באופן טבעי כרכיב עיקרי בבניה מבלי שנתלים בו, בעיניים מקומיות, ערכים תרבותיים אחרים, הגיח מתוך הפנטזיה המערבית המודרנית המתהווה על עיר האבן התנ"כית והופיע בירושלים הממשית, מנוסח כחובה היסטורית תרבותית וכתמציתו של הטעם הטוב. יתרה מכך, ההגבלות והאיסורים שהוטלו על חומרים אחרים, זולים וקלים לעיבוד יותר, הטביעו באבן את סימן פערי המעמדות של העיר, וגררו לחצים משתנים על הממשל להקלות בתקנה הן בבניינים עצמם והן באזורי החלות שלה. תיקוניה השונים של התקנה בעקבות כך, הטביעו באבן בתורם את סימן חלוקותיה וגבולותיה של העיר – הפרדות ותחומי השליטה. דווקא בשנים בהן היא הפכה לחומר חיפוי של קונסטרוקציות חדשות מפלדה ומבטון – ואולי, בעצם בשל עובדה זו – נעשתה האבן מחומר מקומי לבניה לחומר תרבותי־היסטורי־פוליטי.