חולמי העיר: בונים יש מאין

סדרת תצלומי הדגמים (כ־ 200 תצלומים), שחלקה נחשף במאי 2018  בתערוכה "חולמי העיר" בבית המודל בירושלים, משקפת את היקף הבנייה והפיתוח בשנות המדינה הראשונות, בהן נבנו דגמים כמעט לכל פרויקט ממלכתי שתוכנן. רוב הערים החדשות, הישובים הכפריים, השכונות והשיכונים הטיפוסיים, מתחמי הממשל ובנייני הציבור הופיעו קודם כל כרפליקות מוקטנות. העיסוק של אגף התכנון במשרד הפנים בשנים אלה בבניית דגמים נדמה כמייצג פרקטיקה עודפת, הסותרת את תנאי החירום והצנע ששררו באותם ימים. אמנם תופעת בניית דגמי אדריכלות ובינוי ערים הייתה נפוצה בשנים אלו בעולם המערבי, אך בישראל הצעירה היא הופיעה בהיקף חסר תקדים ביחס לגודל פני השטח של המדינה. כפי שטוען צבי אפרת, כדי להבין את חשיבותם המהותית של הדגמים יש לראותם לא רק כמיניאטורות של אדריכלות ייחודית, אלא כניסיונות לייצר ולנסח אבות טיפוס עקרוניים, כאלה שניתנים לשעתוק, פיזור ומודולציה לפי הצורך. הדגם היה למעשה מכשיר חיוני בגיבושה של השפה האדריכלית הבסיסית של המדינה ובהפצתם של דימויים, שבהצטברותם מרכיבים את לקסיקון הצורות של המרחב הישראלי.

יתר על כן, בדגם טמונה עוצמה סמלית של שליטה במרחב ששירתה את מוסדות המדינה, ועוד קודם את השלטון המנדטורי. בכתבה שהתפרסמה בעיתון "הגלגל — דו שבועון לבעיות העולם ולקול ירושלים" נכתב ש"עבודותיהם של האחים הלר הן ענף חשוב של עבודת הבניין בארץ ישראל, אך חשיבותן העיקרית היא משום שהן ממחישות, בתבניות זעיר אנפין, את תוצאותיהן של החקירות הארכיאולוגיות, הגיאולוגיות וההיסטוריות בארץ.) ישראל" (י"מ בן גבריאל, "תבניות בנינים זעירות", הגלגל 26.6.1947 העיסוק התכוף בדגמים נטל חלק בתהליך הקולוניאליסטי - מודרניסטי שבמהלכו נבחנה הארץ, נמדדה וכומתה בכלי המחקר והעיבוד האוניברסליים. הדגם ייצג את האידיאולוגיה והעקרונות של ההתיישבות, את היחס לערים הישנות ולחפירות הארכיאולוגיות. הדגם איננו התבוננות בנוף הארץ אלא עשיית מעשים — יצירת עיר, שכונה ובניין יש מאין. באמצעותו הושגה הן שליטה טריטוריאלית במרחב והן הנחלתה של מורשת תרבותית. גילוף המבנים, חיתוך הטופוגרפיה, הצבע הלבן, האחידות, ההיגיון והסדר — כמוהם כחשיפת הארץ מתוך הקרקע הטבעית. למרות שהבניינים חדשים, נדמה שהתבניות היו שם כבר קודם וכאילו רצו מעצמן להופיע על פני הקרקע. כאמרתה של גולדה מאיר, שרת העבודה בשנות ה־ 50 , שבהתייחסותה להישגי אגף השיכון בעשור הראשון של מדינת ישראל קשרה באופן מפתיע בין הבנייה החדשה לשייכות ההיסטורית: "העוברים היום בדרכי הארץ ורואים את מאות הבתים החדשים, המלבינים מכל צד, מדמים בנפשם כאילו קיים הכל מימים ימימה". (ד' זסלבסקי, שכון עולים בישראל). הסתירה המתקיימת בבנייה הציונית — המכילה מצד אחד יסודות חדשים וזרים לנוף, כמו שיכונים מודרניים או גגות רעפים, ומצד שני רצון עמוק להיטמע ולהתחבר לארץ הקדומה, באה לידי ביטוי בעבודתם של האחים הלר על הדגמים השונים: מצד אחד בדגמיהם למבנים וליישובים חדשים ומצד שני בדגמים של שחזורי האתרים הארכיאולוגיים.

"במוקטן", טוען קלוד לוי-שטראוס בספרו, "כוליותו של האובייקט נדמית אימתנית פחות. הפחתתו הכמותית עושה אותו בעינינו פשוט יותר מבחינה איכותית. ליתר דיוק: העתקה כמותית זו מגדילה ומגוונת את שליטתנו בבן דמותו של אותו עצם, דרכו אפשר לנו להחזיק בעצם, להניח כי בידינו הוא, לחפש אותו בנתינת עין אחת". בהיותו של הדגם מציאות מוקטנת וסכמטית, הוא כרוך במעשה של הפשטה, צמצום וסלקציה, בהעלמת פרטים מסוימים והדגשת אחרים. על כן הוא מבקש להציב מופת, לעצב מציאות, לכונן מבט מסוים שבהכרח משרת את המטרה שעבורה הוא נבנה. למודל, טוענת תמר ברגר, יש טבע כפול, הוא שואף לשקף את המציאות, אך בו זמנית להיות סימבול מוקטן שלה. לכן תמיד הוא מצוי על קו המתח שבין חיקוי לאשליה. הסתירה היסודית הזאת עשויה להניב שניות עשירה: של מוכרות וזרות, שותפות ובעלות, הזדהות ושליטה, הנאה ולימוד, הווה ועתיד.

הדגם משקף את מעשה התכנון מלמעלה, מחייה תכניות אב ועיר המשורטטות ממעוף ציפור. מנכיח את השממה שהייתה כביכול בארץ, את הערים העתיקות, את השכונות המתוכננות להתפרש על הקרקע. זהו דגם ללא אנשים, ללא שיתוף ציבור, ללא תכנון מלמטה, ללא אקטיביזם — כמו שנהוג היום לדבר על תכנון עירוני. הוא מייצג את המבט הרחב, משנה המציאות והכל יכול של התכנון.