תבניות בניינים זעירות
סדנת האחים הלר

אדר' דפנה לוין

דפנה לוין היא אדריכלית ודוקטורנטית בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. מחברת הספר "המרחב השלישי: מרכז ופריפריה בספרות ישראלית", הוצאת רסלינג, 2016  ונכדתו של אריה הלר.
 

האחים חיים ואריה הלר, ילידי פולין, למדו בבצלאל בשנות ה־ 20 וה־ 30 ועסקו בנושאים שרווחו בבצלאל בשנים הללו: ארץ ישראל, מקומות קדושים, דמויות מקראיות ודמויות מקומיות. תוך כדי הלימודים הם התמחו בהכנת דגמי גבס ושילבו ביצירתם את אהבתם לאתרי הארץ. בשנות ה־ 30 התמנה חיים למודליסט הראשי של מחלקת עבודות ציבוריות המנדטורית ומאוחר יותר עבד במשרד לתכנון ערים של הנרי קנדל. ככל הנראה, אריה חזר לזמן קצר לפולין כדי לנהל עסק למכירת ציורים של אמני בצלאל. בשנת 1940 פתחו האחים סטודיו כמודליסטים עצמאיים.

לאחר קום המדינה נטלו האחים חלק בהקמת הלשכה המחוזית לתכנון וסייעו בהעברת החומר הארכיוני המנדטורי למשרדי הממשלה הישראלית החדשה. הם מונו לעבוד באגף התכנון בראשותו של האדריכל אריה שרון ובו ניהלו את מחלקת המפות ועסקו בבניית מודלים של תכנון ערים ובנייני ציבור ומשם המשיכו לאגף התכנון במשרד הפנים בירושלים. במקביל, לאורך השנים, פעלו האחים הלר מתוך הסטודיו הפרטי שלהם ובנו דגמים עבור מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית ועבור אדריכלים ירושלמים ובהם ריכרד קאופמן, יוסף קלארוויין, ליאופולד קרקאור, אשר חירם ועוד.

במשך עשרות שנות עבודה משותפות יצרו האחים הלר מאות דגמים למבני ציבור כגון האוניברסיטה העברית בירושלים, כפר הנוער בן שמן, ממגורות דגון ומרכז מסחרי בחיפה, בית הקברות המוסלמי ממילא, בניין הכנסת, בנייני האומה, בניין הבימה בתל אביב ונוספים. הם בנו מודלים לבינוי ערים, למשל לערים טבריה, באר שבע ואילת ועסקו גם במודלים לשחזורים היסטוריים כמו מגידו, מצדה ובית המקדש מתקופת הורדוס. בשנת 1940 הם בנו את הדגם האורבני הראשון רחב היריעה של ירושלים, ראשון מסוגו בארץ ישראל ובשנות ה־ 60 הם בנו דגם מעודכן של העיר שכלל למעלה מ־ 15,000 מבנים, שכל אחד מהם היה ניתן לזיהוי. המודלים שלהם נעשו בידיים אוהבות. רואים זאת בפרטים הקטנים: גמל ולפניו צועד איש עם כאפייה, קבצן בשער, מכונית בריטית או הבליטות הקטנות שבחומה, במודל של ההצעה לשיקום שער שכם בירושלים. במודל של העיר טבריה משתפלות הגבעות אל הכנרת בטופוגרפיה עדינה וחושנית. הבתים הלבנים פזורים לאורך הדרך ומתקבצים בצפיפות אל העיר הקטנה. אפשר לדמיין את האצבעות שגלשו על פני המודל, החליקו אותו ושתלו בו שיחים.

המודלים הבנויים בקומפוזיציה מדויקת טורחים לא רק אחר שיקוף מציאות, אלא גם מנסים להיות אסתטיים ולהתוות מציאות מדוגמת. לצורך כך פיתחו האחים הלר טכניקות ייחודיות ועשו שימוש בחומרים ובכלים שונים. הם השתמשו בכלי נגרים, טייחים, צבעים, רופאים, מנתחים ומעצבי תכשיטים: מסור, איזמל, סכין ניתוח ומקדח שימשו ליצירת התבליט; שפכטל, מברשת וכלי ערבוב לציפוי המודל; ומסורית ופצירה לעיצוב המבנים עצמם. מבנים גדולים נוצקו בתבניות ונחתכו לגודל ולצורה המתאימים, הודבקו ועוצבו בהתאמה למקור. בתחילה גילפו המודלרים את גוש הגבס באופן גס, אחר כך שרטטו את החזית ואז עיבדו את הפרטים הקטנים. עבור מבנים קטנים נחתכו חתיכות של סנטימטרים בודדים שפוסלו עבור המודל.

הגבס היה חומר נוח, ועם הכלים העדינים ניתן היה לחפור בו בהתאם לקווי המתאר. אם נפגעה קצת הצורה אפשר היה לתקן את המבנה עם אבקת גבס. הטופוגרפיה הייתה מעשה אמן כשלעצמו. כל קווי הגובה שורטטו על קרטון או על דיקט, נחתכו והודבקו זה על זה ליצירת מתווה הנוף. על בסיס זה נעשה עיבוד של הקרקע בחומר רך כדי לגשר על המדרגות ולסלול על האדמה כבישים או לחפור בה נהרות. לאחר הצביעה, החל השלב השלישי שכלל את הקמת תבניות הבתים מגבס ולצדם עצים ושיחים מכפיסי עץ אוחלקי ספוג צבועים. עבודה על תבנית בניין נמשכה כחודשיים- שלושה, על תבנית יישוב כשישה חודשים, ועל תבליט גדול בקנה מידה של 1:700 הם עבדו שנה תמימה.

דגם מוזיאון רוקפלר, 1935

הצעה לשיקום ושינויים בשער שכם

חולמי העיר: בונים יש מאין

סדרת תצלומי הדגמים (כ־ 200 תצלומים), שחלקה נחשף במאי 2018  בתערוכה "חולמי העיר" בבית המודל בירושלים, משקפת את היקף הבנייה והפיתוח בשנות המדינה הראשונות, בהן נבנו דגמים כמעט לכל פרויקט ממלכתי שתוכנן. רוב הערים החדשות, הישובים הכפריים, השכונות והשיכונים הטיפוסיים, מתחמי הממשל ובנייני הציבור הופיעו קודם כל כרפליקות מוקטנות. העיסוק של אגף התכנון במשרד הפנים בשנים אלה בבניית דגמים נדמה כמייצג פרקטיקה עודפת, הסותרת את תנאי החירום והצנע ששררו באותם ימים. אמנם תופעת בניית דגמי אדריכלות ובינוי ערים הייתה נפוצה בשנים אלו בעולם המערבי, אך בישראל הצעירה היא הופיעה בהיקף חסר תקדים ביחס לגודל פני השטח של המדינה. כפי שטוען צבי אפרת, כדי להבין את חשיבותם המהותית של הדגמים יש לראותם לא רק כמיניאטורות של אדריכלות ייחודית, אלא כניסיונות לייצר ולנסח אבות טיפוס עקרוניים, כאלה שניתנים לשעתוק, פיזור ומודולציה לפי הצורך. הדגם היה למעשה מכשיר חיוני בגיבושה של השפה האדריכלית הבסיסית של המדינה ובהפצתם של דימויים, שבהצטברותם מרכיבים את לקסיקון הצורות של המרחב הישראלי.

יתר על כן, בדגם טמונה עוצמה סמלית של שליטה במרחב ששירתה את מוסדות המדינה, ועוד קודם את השלטון המנדטורי. בכתבה שהתפרסמה בעיתון "הגלגל — דו שבועון לבעיות העולם ולקול ירושלים" נכתב ש"עבודותיהם של האחים הלר הן ענף חשוב של עבודת הבניין בארץ ישראל, אך חשיבותן העיקרית היא משום שהן ממחישות, בתבניות זעיר אנפין, את תוצאותיהן של החקירות הארכיאולוגיות, הגיאולוגיות וההיסטוריות בארץ ישראל" (י"מ בן גבריאל, "תבניות בנינים זעירות", הגלגל 26.6.1947 העיסוק התכוף בדגמים נטל חלק בתהליך הקולוניאליסטי - מודרניסטי שבמהלכו נבחנה הארץ, נמדדה וכומתה בכלי המחקר והעיבוד האוניברסליים. הדגם ייצג את האידיאולוגיה והעקרונות של ההתיישבות, את היחס לערים הישנות ולחפירות הארכיאולוגיות. הדגם איננו התבוננות בנוף הארץ אלא עשיית מעשים — יצירת עיר, שכונה ובניין יש מאין. באמצעותו הושגה הן שליטה טריטוריאלית במרחב והן הנחלתה של מורשת תרבותית. גילוף המבנים, חיתוך הטופוגרפיה, הצבע הלבן, האחידות, ההיגיון והסדר — כמוהם כחשיפת הארץ מתוך הקרקע הטבעית. למרות שהבניינים חדשים, נדמה שהתבניות היו שם כבר קודם וכאילו רצו מעצמן להופיע על פני הקרקע. כאמרתה של גולדה מאיר, שרת העבודה בשנות ה־ 50 , שבהתייחסותה להישגי אגף השיכון בעשור הראשון של מדינת ישראל קשרה באופן מפתיע בין הבנייה החדשה לשייכות ההיסטורית: "העוברים היום בדרכי הארץ ורואים את מאות הבתים החדשים, המלבינים מכל צד, מדמים בנפשם כאילו קיים הכל מימים ימימה". (ד' זסלבסקי, שכון עולים בישראל). הסתירה המתקיימת בבנייה הציונית — המכילה מצד אחד יסודות חדשים וזרים לנוף, כמו שיכונים מודרניים או גגות רעפים, ומצד שני רצון עמוק להיטמע ולהתחבר לארץ הקדומה, באה לידי ביטוי בעבודתם של האחים הלר על הדגמים השונים: מצד אחד בדגמיהם למבנים וליישובים חדשים ומצד שני בדגמים של שחזורי האתרים הארכיאולוגיים.

"במוקטן", טוען קלוד לוי-שטראוס בספרו, "כוליותו של האובייקט נדמית אימתנית פחות. הפחתתו הכמותית עושה אותו בעינינו פשוט יותר מבחינה איכותית. ליתר דיוק: העתקה כמותית זו מגדילה ומגוונת את שליטתנו בבן דמותו של אותו עצם, דרכו אפשר לנו להחזיק בעצם, להניח כי בידינו הוא, לחפש אותו בנתינת עין אחת". בהיותו של הדגם מציאות מוקטנת וסכמטית, הוא כרוך במעשה של הפשטה, צמצום וסלקציה, בהעלמת פרטים מסוימים והדגשת אחרים. על כן הוא מבקש להציב מופת, לעצב מציאות, לכונן מבט מסוים שבהכרח משרת את המטרה שעבורה הוא נבנה. למודל, טוענת תמר ברגר, יש טבע כפול, הוא שואף לשקף את המציאות, אך בו זמנית להיות סימבול מוקטן שלה. לכן תמיד הוא מצוי על קו המתח שבין חיקוי לאשליה. הסתירה היסודית הזאת עשויה להניב שניות עשירה: של מוכרות וזרות, שותפות ובעלות, הזדהות ושליטה, הנאה ולימוד, הווה ועתיד.

הדגם משקף את מעשה התכנון מלמעלה, מחייה תכניות אב ועיר המשורטטות ממעוף ציפור. מנכיח את השממה שהייתה כביכול בארץ, את הערים העתיקות, את השכונות המתוכננות להתפרש על הקרקע. זהו דגם ללא אנשים, ללא שיתוף ציבור, ללא תכנון מלמטה, ללא אקטיביזם — כמו שנהוג היום לדבר על תכנון עירוני. הוא מייצג את המבט הרחב, משנה המציאות והכל יכול של התכנון.

אריה הלר בעת בניית מודל טופוגרפי

דגם האוניברסיטה העברית ובית חולים הדסה בהר הצופים, ירושלים

דמויותיהם של האחים הלר הרכונות באהבה מעל המודלים לא חזו ולא היו יכולות לחזות את עתידם של ערי הפיתוח והשכונות שתכננה המדינה ובנתה. עם זאת, ללא מבט העל של המדינה, נותרנו כיום עם מודלים שיווקיים של יזמים פרטיים למגדלים המנותקים לרוב מכל הקשר עירוני ומשקפים, יותר מכל, את הפרטת התכנון העירוני לידי ההון הפרטי. נראה שבשנים האחרונות אנו עדים לחזרתו של המודל ככלי רב עוצמה לתכנון והתחדשות שכונות וערים. עם התקדמות הטכנולוגיה וההצפה של המידע הדיגיטלי החלו להיווצר במעבדות מחקר מודלים עירוניים תלת-ממדיים מפורטים ונעשים מאמצים לחבר בין סימולציות מרובות משתתפים )כמשחקי מחשב) לבין מרחבים ספציפיים. התפתחויות מסקרנות אלה מציעות שילוב בין המבט מלמעלה של המודל ושל המתכנן לבין הזרמת נתונים של המשתמשים בעיר "מלמטה". זוהי לידתו של סוג חדש של מודל מערכתי שביכולתו להפוך את הערים שלנו, כמה עשורים לאחר הקמתם, למקום שטוב יותר לחיות בו.

המאמר פורסם לראשונה בעת-מול 260 (ינואר 2019) בהוצאת יד בן צבי.

 

לעיון נוסף

צ' אפרת, הפרויקט הישראלי, בנייה ואדריכלות, 1973-1948 , תל אביב 2001 , עמ' 325-305

ת' ברגר, ברווח בין עולם לצעצוע — על המודל בתרבות הישראלית, תל אביב 2008

ד' זסלבסקי, שכון עולים בישראל: בניין, תכנון ופיתוח, תל אביב 1954

ק' לוי-שטראוס, החשיבה הפראית, תל אביב 196

  • Instagram - Black Circle
  • Facebook - Black Circle