בעמק שמתחת לכניסה המערבית לירושלים שוכנות ההריסות של ליפתא, כפר פלסטיני שנכבש במלחמת 48’ ועומד מאז ריק מאדם ומתפורר מפגעי מזג האוויר והזמן. בניגוד לכפרים פלסטינים רבים אחרים שנהרסו או עברו לידי האופוטרופוס לנכסי נפקדים, מסיבות שונות כפר ליפתא נותר בעיקרו עומד על תילו. מאז ועד היום ישנו ויכוח מתמשך לגבי עתידו – האם להפכו לשכונת מגורים חדשה או לשמרו כאתר מורשת, ולגבי איזו מורשת האתר הזה מייצג - מורשתם על אלפי פליטי ליפתא הפלסטינים מ48', או זיקה להיסטוריה בת אלפי שנים. הכפר כפי שהוא היום מתוארך עד המאה ה- 16, והתפתח על גבי וסביב חווה צלבנית עתיקה יותר, שבעצמה היא גלגול מאוחר של מבנה הלניסטי מונומנטלי קדום שעומד עדיין בגלעין ההיסטורי של הכפר. שרידים ארכיאולוגיים וארכיטקטוניים מעידים על רצף התיישבותי בליפתא בן אלפי שנים, והאתר מזוהה עם מי נפתוח המקראית. לאחר מלחמת 48׳, בשנות החמישים של המאה ה- 20 יושבו בכפר משפחות יהודיות, עולים מתימן וכורדיסטן. משפחות אלו פונו על ידי מדינת ישראל בשנים האחרונות, ואלה היו יושביו האחרונים של ליפתא. היום כפר ליפתא נמצא במצב של חורבה - בתיו הולכים ומתפוררים, הקירות מכוסים בגרפיטי, עצים חודרים דרך קירות הבתים שמלאים בזבל. הכפר מוזנח בעקבות סטטוס תכנוני בלתי מוגדר, ושום רשות אינה לוקחת אחריות על ניקיון האתר, שלא לומר השימור של הבתים. תכנית להקמת שכונה חדשה על גבי ההריסות נבלמה על-ידי אקטיביסטים, מתכננים ואדריכלים (Save Lifta Coalition) שחברו כדי למנוע את הריסת הכפר ולהקנות לו סטטוס של אתר לשימור. למרות זאת, הגדרת ליפתא כאתר מורשת קפואה שנים, מה ששם את ליפתא במעין לימבו תכנוני, שטח מפורז, בין עבר לעתיד.

״ארכיאולוגיה דיגיטלית ונרטיבים וירטואליים – ליפתא כמקרה מבחן״ היתה סדנת מחקר ניסיונית שביקשה לבחון כלים חדשים לתיעוד וייצוג ההיסטוריה השנויה במחלוקת של ליפתא. בפרויקט שיצא לדרך בקיץ 2019 במחלקה לארכיטקטורה במכון הטכנולוגי במסצ'וסטס (MIT) בשיתוף עם המחלקה לארכיאולוגיה ולימודי תקופת המקרא באוניברסיטת בן-גוריון , ביקשנו להציף שאלות אודות אופני הייצוג של ההיסטוריה השנויה במחלוקת של הכפר ליפתא, אופני הסיקור ותיעוד הממסדיים כדוגמת אלה הנעשים על-ידי רשות העתיקות. במהלך הסדנא סטודנטים למדו את האתר באמצעות ביקורים בכפר, ראיונות ומחקר ארכיוני, ופיתחו שלושה מיצבים אינטראקטיביים שעשו שימוש בטכנולוגיית מציאות-מדומה ומאפשרים להטמיע מתבונן בתוך הנוף או בפנים הבתים. המיצבים משלבים מודלים מפורטים של בתי הכפר שתועדו בטכנולוגיית סריקה תלת-מימדית. בשילוב עם חומרי ארכיון ממקורות שונים, כמו גם חומרים שנאספו בשטח כגון ראיונות והקלטות סאונד, יצרנו ״נרטיבים-מרחביים״: שילוב של ייצוג אדריכלי וסיפור שנגלה לאורך זמן. דרך הכלים החזותיים – סריקת תלת-מימד והצגת החומרים בסביבה תלת-מימדית ואינטראקטיבית, ניסינו ליצור בחינה של אופני ייצוג וידע חדשים אודות האתר, ופלטפורמה פדגוגית שמפגישה את המתבונן עם החומריות של האתר ועם מסמכים שונים המעידים על ההיסטוריה של ליפתא במקביל. זאת בו-בזמן ובמרחב וירטואלי רציף אחד.

התוצרים כללו מיצב מציאות-מדומה שהוצג במסגרת תערוכה בגלריה ב-MIT, ואחרי-כן במקומות אחרים בעולם. בנוסף החומרים הועלו לארכיון דיגיטלי תלת-מימדי פתוח, אתר אינטרנט שפותח במעבדה למורשת דיגיטלית במחלקה לארכיטקטורה, מאפשר לצפות במודלים תלת-מימדיים אונליין, כולל שכבות שונות של ידע על גביהן. התוצרים של הפרויקט מבקשים להציע אלטרנטיבה לאופני סיקור היסטוריוגרפיים של ליפתא ואתרים אחרים. זה אמנם ממשיך את המהלך אשר החל עם סקר מקיף שעשה מנהל השימור של רשות העתיקות אשר בוצע בשנת 2016 כחלק מן המאמץ להכיר בערכי המורשת הארכיאולוגיים והאדריכליים בליפתא, אבל בו-בזמן מבקש לתת ביטוי לריבוי הנרטיבים ואמצעי ייצוג חדשים שעשויים לגלות דברים חדשים על ליפתא. המטרה היתה לנצל את האפשרויות הטמונות בשימוש בסורקים יחד עם תוכנות לעיצוב משחקי-מחשב, בשביל להציף שאלות ביקורתיות אודות ליפתא כאובייקט ארכיוני ש״מיוצר״: נוף רווי דמיונות שנולדו מתוך הייצוגים הרבים של ליפתא - בסקרים ארכיאולוגיים, טקסטים של שימור ומורשת, יצירות אמנות, כתבות עיתונות, קטעי וידאו, וכל שאר המסמכים שמספרים על ההיסטוריה של המקום. במרכז הפרויקט נצבה השאלה - מהן האפשרויות של מתודולוגיה זו לתת ביטוי למורכבות המרחבית-פוליטית של ליפתא? איך האתר הזה מתווך דרך סימולציה תלת מימדים אפקטיבית שמכניסה צופה לתוך האתר, על-ידי שילוב חומרי ארכיון, הפך לארכיון וירטואלי תלת מימדי רווי, שמאפשר ללכת בתוך בתים בליפתא, ולבחון את המורשת החומרית יחד עם הלא-חומרית. 

​

>> הכנסו לוידאו המתאר את מהלך הפרויקט – מעבודת השטח ועד מיצב שמציג את הפרויקט

​

​

האולטרה-מודל

מידול האתר נעשה בסריקת תלת-ממד באמצעות סורקי לייזר (בשיתוף עם Scan the City) יחד עם צילומי אוויר בעזרת רחפנים בשיטת פוטוגרמטריה. הסורק מפיץ קרני אור הפוגעות בגופים הסובבים בקצב מהיר, נקודות המפגש של הקרן עם חומר נשמרת, וכך נוצר ענן נקודות (Point cloud) צפוף שמייצג את כל מה שחומרי. מענן הנקודות יצרנו מודלים שמשחזרים את הסביבה הנופית, הבניינים, ואפילו הצמחייה הצפופה. אפשר לחשוב על תוצרי הסורק כשלב אבולוציוני של הצילום, בכך שהוא מאפשר להקפיא אובייקט בזמן ובמרחב ולהעביר את הנוף או האובקיט במצבם הדיגיטלי, בכל רגע נתון, לכל מקום בעולם. אם בדרך כלל סקר אתר של ארכיאולוג מתבצע על-ידי אדם שנכנס לאתר ומסמן ומודד את בכדי לייצר שרטוט, כשחלל בית נסרק לא רק הקירות נמדדים ומסומנים, החלל הריק גם כן נלכד בתוך סבך הנקודות המרחביות, והתוצר הוא מרחב-זמן מוקפא ״בדיוק כפי שהיה״ כמעין תצלום מרחבי. המודלים מאפשרים ייצוג מדויק של הנוף הבנוי והטבעי, כולל הפרטים הקטנים: אופן הנחת האבנים של קירות, הצמחייה שגדלה בין הסדקים, טקסטורות. התיעוד בשיטה הזו הוא רב ערך לאתרים שנמצאים בסכנת הריסה, אתרים בעלי ערך תרבותי באזורי מלחמה, באזורים המועדים לאסונות טבע, תהליכי עיור, ולארכיאולוגיה.

תוצרי הסריקה יצרו חומרי גלם שהכנסנו למנוע-משחקים - תוכנה שמאפשרת לתכנת אינטראקציות עם המודלים, לנוע בתוכם, וליצור ממשק המאפשר לצופה להשפיע על הסדר והאופן בו החומרים מוצגים, ואחרי כן יצירה של אפליקציות שונות בממשקים שונים להצגת החומרים התלת-מימדיים באופנים חוויתיים שונים. כאשר אלו משולבים עם טכנולוגיות מציאות מדומה או רבודה, סביבות וירטואליות אלו יוצרות מרחב של אפשרויות ייצוג שונות של חלקיו השונים של האתר. המתבונן המוטמע לתוך ליפתא באמצעות משקפי מציאות-מדומה, חודר לתוך המרחב הוירטואלי ויכול להביט במבני האבן מקרוב, ללכת סביבם ובתוכם, לבחון את צורת סיתות האבן, לחוות את האתר ממבט על ובקנה מידה משתנה. מחיקת המרחק הגיאוגרפי, והבאת האתר אל הצופה באופן ריאליסטי מייצר אשליה של נוכחות גופנית, אבל לא מבקשת לחקות או להחליף את חווית הביקור הפיזי, אלא לייצר תשתית לאינטראקציה שונה וייחודית עם סביבה דיגיטלית המועשרת במידע ויזואלי, ארכיאולוגי והיסטורי ובהקשרים החורגים מגבולותיו הפיזיים של  האתר; חיבורים רעיוניים, ויזואליים, ייצוגים והיסטוריים, אשר האתר הפיזי על כל מורכבותו אינו מסוגל להכיל. כיצד ״שעתוק״ מעין זה, יכול לתרום להבנה עמוקה ושונה של ליפתא או אתרים אחרים? כיצד זה יכול לתרום להבנתנו של מהו אתר, מהי מורשת, וכיצד, בנוכחות אותן טכנולוגיות חדשות, נמתחים, מטשטשים מתערערים הגבולות בין  הממשי, הפיזי והוירטואלי? אלה הן חלק מהשאלות שניסינו לענות עליהן דרך הפרויקטים בסדנא. מבעד למשקפי מציאות-מדומה המתבונן מונח מול החומריות של הבתים של ליפתא- האבנים החשופות, הכתובות על הקיר, החורים הפעורים בתקרות ורצפות מפגישות את הגוף עם החומר, ללא תיווך של ייצוגי שבדרך-כלל משמש בסקרים ארכיאולוגיים או שימוריים. ייצוג החומריות דרך כלים אלה מאפשרת תפישה חושית מוגברת.

​

​

ארכיון רווי

מוטיבציה עיקרית של הסדנא היתה לגבש מתודולוגיה חדשה להצגת ההיסטוריה של ליפתא שתאפשר מתן ביטוי לנקודות מבט שונות דרכן ליפתא נצפית ומדומיינת – אופנים שונים לתאר את אותו המקום, בתקופות שונות, על-ידי בעלי עניין שונים. מהלך העבודה כלל עבודת שדה ואיסוף חומרים, כמו גם עבודת ארכיונים וגיבוש של עמדה אל מול ריבוי העדויות והקולות דרכם ניתן לספר את ההיסטוריה של הכפר. הכלי הטכנולוגי שלנו – מרחב דיגיטלי תלת מימדי ואינטראקטיבי אפשר לנו להצליב בין עדויות אודות המקום לבין המקום הממשי כפי שנלכד בחיישן הסורק. את חומרי הארכיון השונים, כולל תצלומים היסטוריים, כתיבה אודות ליפתא, ושרטוטים מתוך תיקי התיעוד של המבנים, החדרנו לתוך המרחב התלת מימדי של סריקת תלת מימד, באופן כזה שמסמכים היסטוריים משולבים בנוף של הכפר. כך למשל תמונות משפחתיות של תושביו הפלסטינים של הכפר הובאו לתוך השכפולים הדיגיטליים של חללים הבתים בהם התגוררו, כמו במשחק מחשב ניתן ללכת דרך הבית, לאסוף את התמונות מהרצפה, ולצפות בהן יחד עם עדויות היסטוריות כתובות, או להביט מחור קיר בבית אל עבר נוף של ערים רחוקות, כגון דמשק וביירות, נוף שכמובן לא נראה בליפתא אלא רק מוזכר בזכרונות של תושביו המקוריים של הכפר, וגם נראה במקום מנדטוריות של ליפתא. דוגמא נוספת מתוך אחת הסצנות בהן ניתן לצעוד אל תוך אחד ממרתפי הבתים, ובו-בזמן לראות שרטוט של מסורות סיתות אבן כפי שתועדו בספרו של דוד קרויאנקר על ירושלים. במקרה זה, הקשר שנועד להעיר על ניכוס האבן לטובת נרטיב הירושלמי אחר מלחמת ששת הימים. נרטיבים אחרים שנגלים מתוך העבודה הינה של יהודים-מזרחים ששוכנו בבתי ליפתא ופונו משם שנים לאחר מכן. דרך עדותו של יוני יוחנן, יחד עם סריקת תלת מימד של ביתו שעדיין נמצא במורדות ליפתא ונמצא תחת איום של פינוי, מתואר סיפור נוסף של פליטות שמהווה שכבה נוספת בתל הסיפורים ה

איסוף החומרים הויזואליים לתוך מרחב אחיד היה במטרה לבנות ארכיון מרחבי שניתן להיכנס אליו, ללכת דרכו, ולהרגיש את החומריות שלו. הארכיון הוא מעין ״ארכיטקטורה של רעיונות, עדויות וזכרונות, הוא מורכב משלד מבני, מעברים ופתחים, שמאפשרים גישות שונות לתוך והחוצה ממנו״, כותב תיאורטיקן הארכיטקטורה מארק וויגלי. לפי וויגלי זיכרונות הם מבניים, ולפיכך יתכן וישנה גישה לזיכרונות של מקום באמצעות ארכיטקטורה - עיצוב של חוויה מרחבית-זמנית המשתמשת בחומר, במקרה זה ייצוג דיגיטלי של חומר, עם היסטוריה וזיכרון. הארכיון הרווי הוא כזה שמעורר זכרונות, שמאפשר להרגיש את העדויות באופן גופני, בדומה לאנדרטה. הפרויקטים שהסטודנטים פיתחו במהלך הסדנא יצרו ארכיונים רוויים המתייחסים להיבטים שונים של האתר:

הפרויקט "אבנים גם כן נאנחות" (Also Stones Sigh), שלוקח השראה מהשיר של המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש Standing Before the Ruins of Al-Birweh,  ביקש להגיב על מקומה של האבן הירושלמית בנוף של ליפתא לעומת בנוף של ירושלים. הפרויקט מיוצג במציאות מדומה ומכניס את המתבונן לתוך חללי פנים הבנויים אבן מסותתת. השיר של דרוויש מכתיב חמישה בתים - חמישה חללי פנים, סצנות מתחלפות לפי סדר מוכתב מראש. בסצינת הפתיחה אנחנו מונחים בתוך אחד החללים הציבוריים במתחם ממילא שתוכנן על-ידי משה ספדי ועושה שימוש באבן ירושלמית. הסצינות הבאות הן תנועה מתמשכת פנימה אל תוך ליפתא דרך חללי פנים בלבד - מחללים גדולים וגלויים כמו סלון של בית, ועד חללים תת קרקעיים ונסתרים יותר. התנועה הזו מכניסה אותנו בהדרגה אל תוך פנימיות חבויה של ליפתא, והתחושה היא כשל ארכיאולוג שבהדרגה זוחל אל תוך מערה. דרך התנועה הזו, הפרויקט ביקש לבחון באופן ביקורתי את השימוש במסורת סיתות אבן בירושלים, באוריינטליזם ובניכוס התרבותי של האבן הירושלמית על-ידי אדריכלים ישראלים בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים.