"הכל מים"

​

קביעה זו מיוחסת לתאליס איש מילטוס  - הפילוסוף הראשון כפי שמקובל לתפוס – כשביקש לענות במאה השישית לפנה"ס על השאלה מהו יסוד הכל? אמנם בדברי הימים של המחשבה האנושית קיבלה קביעתו זו חשיבות משנית ביחס לחשיבות לה זכתה השאלה עצמה, אולם למעשה, כפי שברור לנו היום, תאליס לא טעה: מים אמנם נמצאים ביסוד כל הדברים כולם, כמו גם ביסוד המחשבה המארגנת את הדברים. די להביט פעם נוספת בתמונת Blue Marbel מהחללית אפולו 17 מ-1972 בה כדור הארץ הכחול, מלא המים, ניצב בודד בחלל; לשנן את העובדה כי ששיעור המים בגוף האדם הינו כ-70%; לעקוב אחר החיפוש אחר חיים בכוכבים אחרים המתבסס על חיפוש של עדות למים; או אף להביט בהיווצרות החיים שכאן מתוך הסביבה המימית של הרחם.

 

הכל, אם כן, טבול במים.

 

ספר בראשית פותח בתמונת הארץ הנבראת והיא כולה שקועה במים "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ .וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם."  (בראשית, א', א-ב). בדברים הבאים מתוארת הבריאה כמעשה של ניהול המים - ראשית מובדלים המים שתחת הרקיע ואלו שממעל, ואז נאספים המים שעל פני הארץ כך שמתוכם תוכל להופיע האדמה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים" (בראשית, פרק א', ו-י). החיים נולדים מן המים, הנדרשים בניגוד לטבעם המתפשט להיאסף, להאגם להיקוות ולהתבדל בכדי לפנות מקום להיווצרות החיים. אולם, היאספות זו היא שברירית. שוכן בתוכה איום ההצפה – חזרתם של המים לאחדות גדולה ומכלה, כמו גם איום ההפרדה המוחלטת – העלמותם של המים והתייבשות האדמה. פרשת נוח, הסמוכה לסיפור הבריאה, מתארת את זה. מים שהוצאו משליטה, מניהול ומאיימים  להשיב את הקוסמוס - הסדר הראשיתי – למצב הכאוס הקדמוני הספון בעומקי מי-בראשית. העולם הנברא שרוי, אם כן, תמידית בין מים למים.

 

ארכיטקטורה, הנדסה ותכנון עירוני הם במידה רבה אומנות ההפרדה הנכונה. דיוק השיפועים, זוויות הגגות, מרזבים, אטמים, יריעות ביטומניות, אפי-גשם, תעלות איסוף, סכרים, שעוני מדידה, מערכות לחץ, צינורות נכנסים ויוצאים, מכלי אגירה: התארגנות-רבתי, חוצת קני-מידה, לניהול המים, לבקרה של תנועתם בין אלו של מעלה לאלו של מטה; ניתן לקרוא את המרחב הבנוי כמערך קוסמי של כלים שלובים, של שמירת האיזון בין שמים למים. התלמוד הבבלי מספר על דוד שכאשר "כרה את השיתין" (הכין את יסודות המבנה) לבית המקדש, איימה הכרייה להציף את העולם מתוך התהום. "כאשר ראה דוד שירד ביותר, אמר: כמה שמורם התהום יותר, רטוב העולם יותר...והעמידו שיהא התהום באלף אמות. אמר עולא: למד מכאן כי יסודה של הארץ עד התהום אלף אמות" (בבלי סוכה נג, א-ב). כבר במחשבת בית המקדש, ניתן ללמוד, משמשת אדריכלות לא רק כהגנה ישירה מפני מים שאינם בשליטה, אלא כאמצעי מדידה, ככלי לאיתור ולהערכה של מידת ההפרדה הטובה שבין המים העליונים והתחתונים. בתיווכו של המרחב המתוכנן, נראה, מקור החיים מועתק מהמים עצמם אל שמירת הפרדתם; מזיכרון האחדות האפשרית אל הדאגה התמידית מהאסון האפשרי.

 

אך במרחב הנברא, הטבעי, זה שקודם למתוכנן, שאמור להתנות אותו, יש מקום רב לדין ודברים בין המים התחתונים והעליונים, ואף תפקידיהם אינם מובחנים כפי שאנו רגילים להם היום: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ... כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל-הָאָרֶץ... וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית, פרק ב', ה-ו). מדרש בראשית רבה, י"ג: ט, דורש את הפסוק: "וכך היתה הארץ שותה מתחילה, דכתיב: "ואד יעלה מן הארץ." וחזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן... שיהיו הכל תולין עיניהם כלפי מעלה". במצבו הראשוני, "שיח שדה" אינו אלא דין ודברים בין מים שלמטה ומים שלמעלה, שתפקידם להוות את ראשית התפילה, את נשיאת העיניים מעלה. וכמו התפילה, גם השירה מושתתת במדרש על שאיפת האחדות של המים: "וכל העולם מוקף על סנפירי לויתן עומד במים התחתונים ונמשל בהם כדג קטן בים. ומים התחתונים עומדים על גבי מי בראשית, ומי בראשית על גבי אוקינוס, ומי אוקינוס על מי בוכים. ולמה נקרא שמם בוכים? שבשעה שחצה הקדוש ברוך הוא את המים... אותן שנתן למטה התחילו בוכים ואומרים: אוי לנו שלא זכינו להיות קרובים...אמר להם הקדוש ברוך הוא:... דעו באמת שלא אתן רשות למים העליונים לומר שירה לפני, עד שייקחו מכם רשות..." (מדרש עשרת הדברות, פרק א'). והנה, מי-תפילה, מי-שירה, גם אבות ישורון- "כמה מים \ שוקל ענן": המשקל הפיזי של המים בענן (ראוי לציין כי ההגדרה המקורית לקילוגרם היתה משקלם של 1,000 סמ"ק מים), אינו אלא משקל השיר (ריתמוס), ואינו אלא מידת ערך -שיעור התפילה האפשרי, השיח בין המים העולים למים היורדים.

 

גיליון 04 בנושא מים מבקש, אם כן, לשער את המים שבין לבין, להפנות את המבט אל מים בטווח המופרד, המנוהל, שיכולים על-כן להיות גם מוצא אל מציאות אקולוגית בריאה יותר. אנו מרכזים בגיליון זה מאמר מאת ד"ר ירון זינגר המציג תפיסה טכנולוגית-הוליסטית של ערים רגישות מים; מבט אל הרצאה של האדריכל דיליפ דה-קוניה על ספרו האחרון "The Invention of Rivers המבקש לערער על ההבחנה הפוליטית ביסודה בין מים ליבשה באמצעות 'דרגות של רטיבות'; הרצאה מאת ברנד מולר, ממייסדי היישוב הקהילתי תמרה בפורטוגל על השהיית מים כבסיס למחזור מים שלם ולשגשוג אקולוגי של מקומות; מקטע מעבודתם של האדריכלים עידן סידי ודור כהן על מים כתשתית אפשרית למורשת לא-מוחשית של ירושלים; וסדרת קולאז'ים של האמן שי זילברמן המציבים מים ירושלמיים ביחסים שונים, אחרים, עם העיר. במבט כללי, אנו מבקשים להציע קריאה רחבה יותר וצנועה יותר של מים, כבסיס לקיום משותף, לחשיבה ולמעשה התכנוני בתקופה בה אין ברירה אחרת.

 

ייטב בוסירה ודנה גזי