ירושלים. איך נראה אותה אם נתאחד למחשבה קולקטיבית אחת. אולי נראה אותה בחורבנה, אולי בקדושתה, או בחילוניותה; אולי נראה את ירושלים המשיחית, ייתכן שתעורר בנו זיקה ללאומיות, או שנזכר בה כמקור של כאב אש וחיכוך. בעקבות התערוכה "מאורע גיאוגרפי" שהציגה מעל 130 רישומים של אדר' אלכס קרנץ במרכז לעיצוב אורבני בירושלים בתחילת 2020, נבקש להבין את המהלך ויזואלי המסובב את העיר כבר מאות שנים. מציורי הר המוריה, השוק, רחביה ורישומים של שיפולי קרקע. הנוף של ירושלים, אבל לא הנוף הירושלמי.

מי נשם אויר הרים לפני המאה הקודמת, מי ראה את הרישומים והציורים הרומנטיים והאידיאליים של העיר העתיקה במאה ה-19 ותהה האם היא אכן כזאת. מעטים חוו אותה על בשרם, מעטים ידעו איך היא נראית. דמותה של ירושלים האידיאלית מקוננת בליבם של עולי הרגל, אך כשדורכת כף רגלם על הקרקע המיוחלת הממשיות מכה בהם באכזבה. כשפרנסואה רנה דה שאטובריאן (סופר צרפתי 1768-1848) עלה לרגל לירושלים ב1806 הוא כתב: "בתי ירושלים הינם גושים רבועים כבדים, נמוכים מאד... דומים לבתי כלא או לקברים".[1] גם במאה ה-21 דמותה של ירושלים במאבק מתמיד. ככל שתעלה לגובה (והיא תעלה) וככל שמדניות חיפוי האבן תשתנה (והיא תשתנה) הפערים בין הדימוי לממשי הולכים וגדלים.[2] היום, דימוי העיר הולך ומפנה את מקומו באמנות ארץ-ישראלית לטובת תהליכים עכשווים של מיתוג שמלבישים את העיר בייצוגים של היסטוריה לצד חדשנות.[3] לא ישן מול חדש, לא קודש מול חול, אלא היסטוריה לצד חשדנות. היא כבר אינה מוזכרת בהקשר של אידיאל והתגשמות, היא מוזכרת בהקשרי מדדים סוציואקונומיים נמוכים וקרעים פוליטיים. נדמה כאילו לעולם ירושלים לא תתנער מן הצורך לדמות אותה כסמל. לעולם היא תדרש להצטנע במלבושי הדימוי.

​

הייצוג ירושלמי בא לידי ביטוי במסורות של רישום, תחריט ואמנות ארץ-ישראלית מקומית שראשיתו בייצוגי החורבן העיר העתיקה, עכשוויותו בשולי העיר ובניהם טלטלות רבות. ראשיתו של הייצוג הירושלמי הארץ ישראלי היה במאה ה-19 עם מיקרוגרפיה של הנוף הירושלמי של שמואל שולמן והופעתו בספר "תבואת הארץ" של ר' יהוסף שוורץ – דימוי של הכותל המערבי מעליו ברושים על רקע הר הזיתים, הכל במעטה החורבן והאבל.  בתחילת המאה ה-20, מוקם "בצלאל" והעיר העתיקה מגיעה למימושה כייצוגה הבלעדי של ירושלים. ירושלים לובשת מדים אידיאליים, משיחיים. "מאי היהודים" של משה אפריים ליליין, ממיסדי בצלאל, מציג את ירושלים כמקור הגאולה, מן גדר הטייל אל אור ירושלים המופתית. מצטרפת גם הליטוגרפיה של זאב רבן עם דמותה של ירושלים הנשקפת מן החלון ונדמת בשלווה על זמנית תוך שהיא מציגה את בית כנסת החורבה את הר הבית וכיפת הסלע כתוכן הבלעדי. העיר עומדת על טילה ללא הפרעה. מאורעות תרפ"ט משנים את דמותה של ירושלים והיא נצבעת שחור. נחום גוטמן ב1930, והרמן שטרוק ב1937 משחירים את הכותל המערבי, אנה טיכו רושמת את האבן המתפוררת של ירושלים ב1935. ירושלים חוזרת להיות מקור לכאב. היה זה יוסף זריצקי שצייר את רחוב קינג ג'ורג' הירושלמי ב1929 ואת חצר האמן ב1924 והצעיד את ייצוגה של העיר אל עבר חיי היומיום והחילון הרחק מהקודש והאבל. אלה הופכים לפניה של ירושלים, היא חזרה בשאלה. בשנות האלפיים, על רקע האנתיפאדה השניה ,ירושלים לובשת אבל שוב ומתמלאת בייצוגים של מוות וחיכוך. איוון שובל מצייר את כיכר ציון מלאה בגוויות, וירושלים שעולה באש התופת. ב2006 נעמי סימן טוב קורעת את מפות ירושלים ויצרה מהם סדר גיאוגרפי חדש, קו ירוק אחר. גדר ההפרדה הופכת לנושא מרכזי בצילום, למשל אצל מיקי קרצמן. ירושלים הופכת פחות ופחות קוסמת, וייצוגיה באמנות הולכים ונעלמים. אולי הגיעה זמנה עכשיו לעלות שוב, דרך הנוף המקומי והשוליים של העיר. 

​

ירושלים ברישומים של קרנץ היא כבר אינה העיר העתיקה החרבה ולא תקומתה, לא מגדל דוד, לא משכנות שאננים ולא השוק או רחביה, ירושלים היא השוליים שלה. היא קמה לתחייה שוב מנפילתה בצורה אחרת. מחוץ לדרכים המסומנות, מעבר לכביש ולמתווה, ישנה קרקע שקורה בה סדר אחר, טבעי יותר. ירושלים הלא ירושלמית. את גבולה הדרומי של ירושלים, אזור ואדי חלץ וביתר עלית, הוא רושם כשמאחוריו מסורת שמתבוננת על ירושלים ולרגע הוא מציע נקודת מבט אחרת.

 

הרישום הוא מעשה ההתבוננות אצל קרנץ הוא מעשה ראשוני ומיידי לבחינה ורושם. הוא מדבר עליו ככלי מחקרי. אולי כהמשך למסורת של רישום אדריכלי ככלי להתבוננות בירושלים ולנוכחות במקום. אל מנספלד רושם את מוזיאון ישראל פרוס על קודקודה של גבעת רם עצי ברוש ומגדל עם ראש מחודד , מנדלסון רושם את הר הצופים באותה קומפוזיציה במרכזה שני עצים ושוליה עטופה ירוק. השפה הרישומית של אדריכלות קשורה באופן הדוק לחוויית הנוכחות במקום, לבלתי-אמצעיות של מגע ושל חומר. אצל קרנץ הם ארוזים בצורת יומן, ספר סקיצות בגודל 15X21ס"מ. היומנים ערוכים באופן תמתי, בהקפדה מדענית כמעט, תצפיתנית, על-פי נושאים מארגנים, עמודים ממוספרים, סריקות והדבקות למקומות חסרים וסדר ידוע ומתוכנן מראש; הגבול של העיר כנושא הרישום הוא  כהמשך לאמנים מתחילת שנות האלפיים שחדלו לדבוק בנרטיב הקדוש והאידיאליזציה של המרחב ופנו לנרטיב של החול והמציאות הפיזית כפי שהיא.